אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » שכח למכור חמץ

שכח למכור חמץ

שאלה:

הנה בערבו של חג הפסח, י"ד ניסן שנה זו, נתקבלו שתי שאלות שענינם אחד, אך דינם שונה.

שאלה ראשונה נתקבלה בשעה 10.15 מאשה ששכחה למכור את חמצה, ושואלת מה דין החמץ.

שאלה שניה נתקבלה בשעה 12.30, וגם היא מאשה ששכחה למכור את חמצה, ושואלת מה דין החמץ.

תשובה:

מכירת החמץ שנערכה ע"י בית דיננו בראשות מורנו הגאב"ד שליט"א נערכה בשעה 9.45 לערך, אולם גם אותם ששלחו שטרי הרשאה עד סוף זמן אכילת חמץ, דהיינו עד שעה 10.30, הרי הם כלולים במכירת החמץ, שכן להדיא פירש הגאב"ד לגוי, שגם שטרי הרשאות שאינם נמצאים בידו בשעת המכירה, הרי הם בכלל המכירה, וכיון שבפועל ההרשאות נמסרו בזמן היתר, מועילה המכירה גם להרשאות אלו.

אולם, לאחר שעת האיסור, מי ששכח למכור את חמצו, לכתחילה אין המכירה מועילה לו, אף שנתפרש במכירה שמוכרים גם עבור מי ששכח למכור את חמצו. ועל כן, אם נשאר בידם חמץ בעין, יש להם לשרוף את החמץ באופן מיידי [ובאם אפשר, יש למוסרם בפועל לידי גוי שימשכם לרשותו. ואם ירצה ליתנם לישראל לאחר הפסח, רשאים לקבל ממנו]. אמנם, תערובת חמץ, מאחר וחומרא היא, וכ"ש כלי החמץ, יש להקל בדיעבד ולסמוך על המכירה ושלא לאסור חמץ זה לאחר הפסח.

מקורות:

לענין הרשאה הנשלחת לאחר מעשה המכירה, אך קודם זמן איסור אכילת חמץ, הנה אמנם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד אות מט) כתב דמש"ה נכון יותר למכור את החמץ בעש"ק [כשחל ער"פ בשבת] בסוף היום, וכשמוכרים בער"פ בשעה חמישית, צריך ג"כ להתחיל עסק המכירה בחצי שעה החמישית, כי אולי יבואו עוד אנשים למכור. ע"כ. מ"מ נראה מדברי הפוסקים דמהני המכירה גם לשטרות הרשאה שהגיעו לאחר מכן, וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קצב)דודאי מהני המכירה בכה"ג, דהא אף אם לא ביקש המוכר שימכור לו את חמצו, הא קי"ל דמהני מכירת חמץ לכל בני העיר מדין זכין, וא"כ כ"ש בכה"ג שבא להדיא וגילה דעתו שמעונין במכירה זו, דודאי מהני לה. ובפרט, שגם מצד הרב המורשה, חזינן דנתן המורשה אח"כ באמת פתקא זו האחרונה להערל הקונה לכללה בשטר מכירה, אם כן הוכיח סופו על תחילתו, שגם בתחילה בשעה שמכר היה כוונתו גם על פתקאות שיביאו לו אח"כ. ועוד, דכיון שבשעה שמסר לגוי את שטר המכירה, פירש שבכלל זה גם שאר המכירות שיבואו אח"כ, אף שלא היה בכוחו עדיין למכור, כיון שלא היה זה ברשותו, והוי כמוכר דשלב"ל, הרי כיון שבשעה שבא לעולם, יש לגוי את כל פתקאות שבידו הוי כתפס, ואף דכשמסר לו הפתקא כבר היה השטר בידו של העכו"ם הקונה ולא מהני מתורת קנין, וכנ"ל בשם הקצה"ח דשטר קנין צריך להיות של המקנה, אבל בשטר ראיה מבואר להדיא שם בקצה"חדאין צריך להיות של המקנה, א"כ ממילא כיון דמקום החמץ נקנה על ידי קבלת הכסף, מהני כשיש אחר כך בידו של לוקח שטר, דהוי כתפס. עכ"ד.

ומאחר ובשטרי מכירת חמץ הנהוגים בזה"ז, נהגו לכתוב שגם אותם שלא הספיקו לבא ולמכור, מהני להם המכירה מדין זכין לאדם שלא בפניו, ודאי שאף אם ההרשאות נשלחים אחרי זמן המכירה, כל שנעשו קודם זמן איסור חמץ, מהני להם המכירה. וכ"כ כדבר פשוט בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו או"ח סי' יז אות ג).וכן הורה גם מורנו הגאב"ד שליט"א.

אמנם, מי ששכח למכור חמצו, ונזכר רק לאחר זמן איסור אכילת חמץ, אף שנהגו לכלול במכירה גם את מי ששכח למכור, וכמ"ש רבים מהפוסקים. מ"מ למעשה קשה לסמוך ע"ז, שכן דוקא בזמנם שהיו נוהגים שרב העיר לבדו מוכר עבור כל בני העיר, הרי יש בידו לזכות לכל בני עירו, אך עתה שבכל שכונה ישנם כמה וכמה רבנים המוכרים, הרי אין הרב המוכר יודע מי נכלל במכירה, וכ"ש שהגוי אינו יודע בכך. וכעי"ז העירו בשו"ת בית ידידיה (סי' א) ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' יח). ולכן לכתחילה קשה מאד להסתמך ע"ז.

ואמנם עלה בדעתי שמאחר ואותה שואלת פנתה לבית ההוראה של מורנו הגאב"ד, הרי גילתה שהיא מכללם של האנשים המוכרים דרכו ומבני קהילתו. אולם אכתי אין בכך די, שכן הרב המוכר לא ידע באותה שעה למי מוכר. ועל כן, הורה מורנו הגאב"ד, דאם יש ברשותה חמץ גמור, יש לה לשורפו ולא להשאירו ח"ו ברשותה. אולם אם יש לה רק תערובת חמץ וכיו"ב שאי"ז אלא חומרא, שפיר יש לסמוך על מכירתו גם לאותם ששכחו. וכן ראיתי בספר מרן החת"ס ובית מדרשו (עמ' מה) בתשובת רבי נפתלי הירצקא פרנקל רב חוג חתם סופר שכתב בזה"ל: ודכירנא שלפני כשבע שנים, התקשר אלי יהודי נכבד בער"פ לאחר חצות בדאגה שברשותו הרבה שימורים וכד', וששכח למסור הרשאה למכירת חמץ, ושוחחתי אודות זה עם מרן הגאון הגאב"ד בעל מנחת יצחק [שליט"א] זצ"ל אם יש לסמוך על מה שכתוב בשטר המכירה שגם אלו ששכחו למכור נכללים בשטר המכירה, וכמדומה לי שיצא לנו, שדברים שאין עליהם אלא חשש חמץ, יכול להשאיר, אבל חמץ גמור צריך לבער. עכ"ל. ועי"ש בסו"ד שכתב טעמו כנ"ל.

אכן, אם היה אפשר באותה שעה ללכת אל הגוי ולמסור לו בפועל לידו את כל החמץ, ידועים דברי הנודע ביהודה (תנינא סי' סג, ובחי' צל"ח פסחים ו:), שדוקא בכסף לא מהני, שהרי כבר החמץ אינו ברשותו ומה תועיל מכירתו, והרי זה דומה למוכר דבר שאינו שלו, ולא קנאו הנכרי ונשאר לענין בל יראה עדיין ברשותו. אך אם נתן לו במתנה גמורה בקנין משיכה, ודאי שאינו עובר על בל יראה. ואם ירצה לחזור וליתנו לישראל לאחר הפסח, אין בכך כלום.ע"ש. אולם מאחרוהדבר קשהואינו מצוילפיכך נראה לחזור להוראה הנ"ל להורות לה לשרוף את חמצה שבעין, ולסמוך על המכירה רק לענין חמץ בתערובת או לענין חשש חמץ וכלי החמץ שמדינא א"צ מכירה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף