אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » שלח ביד קטן חפץ להשאילו לאביו וניזוק

שלח ביד קטן חפץ להשאילו לאביו וניזוק

שאלה.

אדם שלח את בנו הקטן לשאול מקדחה משכנו, והשכן עשה כדבריו ושלחו ביד בנו הקטן של השואל, ובדרכו נשבר בידי הקטן, האם חייב השואל בתשלומים, או שאינו נחשב שואל עד שיגיע לידו.

תשובה:

ראשית, יש לציין, שאין בזה משום הכרעת הלכה, שכן בדיני חו"מ, אין לפסוק בלא שמיעת ב' הצדדים. אך כפי הנתונים המבוארים במכתבך, נראה דאין מקום מן הדין לחייב את השואל במה ששלח את בנו הקטן ליטול מיד המשאיל את המקדחה, אלא שמ"מ ראוי לפנים משורת הדין, לפשר בדבר.

מקורות:

הנה מקור הדין מבואר בגמ' (ב"ב פז:), דאי' התם: השולח את בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואבד את האיסר – חנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה – שחנווני פטור. ובגמ', בשלמא באיסר ושמן – בהא פליגי, דרבנן סברי: לאודועי שדריה, ור' יהודה סבר: לשדורי ליה שדרי', אלא שבר צלוחית – אבדה מדעת היא, אמר רב הושעיא: הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן, וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה. ע"ש. ופירשב"ם, בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו' – האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית. לאודועיה – לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה. אלא צלוחית – אמאי חייב חנווני לשלם. אבדה מדעת היא – דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה. בבעל הבית – האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה. שנטלה חנווני – מיד התינוק. לבקרה – אם שלימה היא על מנת לקנותה. ע"כ. וע"ע בתוס' שם (ד"ה אלא) שביארו הטעם שחייב החנוני גם על הפונדיון, ולא דמי לצלוחית, וז"ל: ואף על גב דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור. ע"כ. הרי דאיה"נ אם משאיר ביד הקטן את החפץ ששלחו אביו עמו, פטור החנוני, אך מאחר ודבר חדש שלח עמו, החובה על החנווני.

ולפי"ז לכאו' היה מקום לומר שבשאלתך יש לפטור את האב, מאחר ולא היה למשאיל לשלחו ביד קטן. אולם, ראיתי ב' סברות חדשות בדברי אחרוני האחרונים בדבר זה, ראשון הוא הגריש"א בספר שים שלום (מצורף לספר משפט כהלכה, סי' רסא ס"ד) וז"ל: אבידה מדעת שנאמרה אצל קטן, לא שייך בקטנים בזמנינו, שהם מאד זהירים ופקחים. עכ"ל. ומדבריו משמע לכאו' שר"ל בנדון דידן, דמאחר והקטנים שבזמנינו מצוי שנותנים להם חפצים יקרים לשולחם ממקום למקום, מאחר והם זהירים ופקחים, א"כ אין למשאיל להזהר מלשלוח בידם.

איברא, דיפה הבאת דברי השו"ע בסי' שמ (ס"ה) וז"ל: השואל פרה מחבירו, ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו, אפי' שלחו לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה קודם שתכנס לרשות השואל, הרי זה פטור. ואם אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך העברי או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל: הריני משלחה לך ביד בנך או עבדך או ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי העברי או ביד שלוחי, ואמר לו השואל: שלח, ושלחה ומתה בדרך, הרי זה חייב. עכ"ל. ועי' בנתה"מ (שם ס"ק יא) שהביא דברי הר"ן (בשיטמ"ק ב"מ צח:) שתמה מדוע כשא"ל לשלחו ביד בנו או ביד עבדו, חייב השואל, דבמה נעשו שלוחיו של השואל, הלא שלוחים של המשאיל הם. ותירץ, א. דהוי כאילו א"ל: אמור לו בשמי שיביאה לי, וכיון שא"ל כן וקיבל ע"ע כן, הוי שלוחו. ב. דמטעם ערב יש לחייבו, דהוי כאילו א"ל תן מנה לפלוני ואתחייב לך, דכל מי שמוציא ממון מרשותו ע"פ חבירו, נתחייב לו חבירו כדין ערב. ע"כ. [ועי' בחזו"א (ליקוטים סי' יז) מ"ש לבאר בדעת הנתה"מ.] וכתב הנתה"מ דנ"מ בין הטעמים באופן ששלח מי שאינו בר שליחות, דלטעם א' דהוי כשלוחו של השואל למנותם שליח, א"כ דוקא בשליח שהוא בר שליחות מהני, אך אם אמר שלח לי ע"י חש"ו או ע"י גוי, לא נתחייב באונסין. ולטעם ב' דחייב מטעם ערב, א"כ אפי' ע"י מי שאינו בר שליחות חייב באונסין, והמשאיל יכול לחזור בו אפי' אם שלחו ע"י בר שליחות. ע"כ. ולפי"ז, גם נ"ד תליא בדבריו אלו, אי חיובו מדין ערב או מדין שליח. אלא דעי"ש בנתה"מ (ס"ק יד) דמבו' בדבריו דגם אי נימא דחייב מדין ערב, היינו דוקא למ"ד זרוק מנה לים חייב, אך לדידן י"ל דפטור.

ולפי"ז, גם אי נימא דקטנים של היום לא חשיב אבידה מדעת, מ"מ אכתי אין מקום לחייב את אביהם, שכן אין הוא שלוחו של המקבל אלא של המשלח. [ומ"ש הגריש"א, כנראה כוונתו רק לומר דלענין הצלוחית, לא חשיב אבידה מדעת, ויש על החנוני חיוב השבה, ואין לו להחזירו ביד הקטן, וגם על זה יהיה מקום לחייבו. ודו"ק. והעירני לזה יד"נ הגר"ח וידאל. אולם בנתה"מ (סי' רסא ס"ק א) מבואר להדיא דלא כהגריש"א, דז"ל שם: אבל בקטן דליכא יאוש, דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום, וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת כי הקטן חשיב קצת שומר כמו שכתבו התוס' (בב"ק דף ט: בד"ה ולר' יוחנן) ע"ש, וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח, אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשיה, רק דקרי ליה אבידה מדעת לענין שהנוטל ממנו א"צ לשומרו יותר מהבעלים, דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא. עכ"ל. הרי דאף שנקט הנתה"מ שגם בזמנו היה מנהג אצל הרוב ליתן חפצים ביד קטן פיקח, מ"מ נקט דחשיב אבידה מדעת, ואין החנוני צריך לשומרו יותר מהבעלים. ושמא כוונתו לחפצים שאינם יקרים, והגריש"א חידש שכן הדין אף בחפצים יקרים.]

ברם, יש מקום לומר, דמאחר ויש רגילות לשלוח גם חפצים כאלו ביד קטנים, א"כ המשאיל לא פשע במה ששלח את החפץ ביד הקטן, וכן יש ללמוד מדברי מרן השו"ע (סי' קכא ס"א) שכתב לגבי לוה ששלח את חובו, בזה"ל: שלח לו חובו או פקדונו על ידי שליח, אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו, ונאבדו, פטור. אפילו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב: שלח לי על ידי פלוני, ושלחם על ידו ונאבדו, פטור. והוא שיכיר שהוא כתב ידו, אפילו שהשליח עובד כוכבים או חרש שוטה וקטן. ע"כ. הרי דכל שהמקבל ביקש שישלחנו לו ע"י הקטן, המשלח פטור. ומבו' שם בשו"ע דה"ה בכל דרך שיש רגילות כך. והיינו דאף אם לא כתב לו כן להדיא, אלא שיש רגילות לשלחו ביד הקטן, אין לחייב את המשלח בכך. וכבר כתב הסמ"ע (סי' קכ ס"ק א) לבאר, דהיינו טעמא, משום דבכה"ג שא"ל לשלחו ביד החש"ו, ודאי אין מסתבר לומר שכוונת המשלח היתה שישלח וילך ג"כ עמהן בדרך לשמרם. משא"כ באם אמר לו: זרוק לי חובי, וזרקו ואבד, חייב. דאמרי' מסתמא כוונתו: זרוק ושמור. ע"ש. ואף הנתה"מ (סי' קכ ס"ק א) שכתב לתמוה ע"ד הסמ"ע הנ"ל, שכן לדבריו באם אמר זרוק לים, דג"כ אי אפשר לומר זרוק ושמור, אינו צריך לומר לו והפטר. וכן אם הקטן היה עומד בצידו והמלוה אומר תן לקטן זה, היה חייב, דתן ושמור קאמר, וזה אין סברא כלל. ועוד, דדברי הסמ"ע דהטעם הוא דזרוק ושמור קאמר, א"כ באונס היה לו לפטור, ומשמע דכל דין לוה עליו עד שיגיע לידו. מ"מ לדינא בנ"ד נראה שיודה, דע"ש שכתב הנתה"מ,  דודאי אם אמר זרוק לים או הנח במקום הפקר, צריך לומר והפטר, כמבואר בב"ק סוף פרק החובל (צג.) דבאתי לידו בתורת שמירה צריך לומר והפטר. שכן, "תן מנה לפלוני" הוא מדין ערב, ובכה"ג אין הערב משתעבד, כיון שלא בא ליד אדם. ולפי"ז נראה, דאם אמר תן לחרש שוטה וקטן ואתחייב אני לך, מהני כיון שבא ליד אדם. וכ"מ מדברי התוס' בקדושין (יט. ד"ה אומר). ולכן מהני ג"כ בשלח ע"י חרש שוטה וקטן מטעם ערב, משא"כ באומר הנח במקום הפקר דלא מהני בקדושין ובחוב, לא מהני ג"כ בחוב לענין פטור עד שיאמר והפטר. ע"ש. ולפי"ז בנ"ד בין לדעת הסמ"ע י"ל דפטור, משום שאין כוונתו שילך עמו לשמרו בדרך, ובין לדעת הנתה"מ י"ל דפטור שכן מדין ערב אין לחייב לדידן.

וכן מבואר גם בתשו' הרדב"ז (אלף רי, ובנ"מ ח"ד סי' קלט) שכתב לדון באשת יהודה ששלחה את בנה הקטן לביהכנ"ס להביא את טלית בעלה, ובא הקטן לביהכנ"ס וביקשו מיד השמש, ונתן לו טלית של נפתלי שחשב שזה של יהודה, והביאו לביתו, ושלחתו אשת יהודה בדסקיא עם שאר דברים לספינה שבעלה הולך בה, ואבד הדסקיא שהטלית בה. ולאחר זמן כששב לביתו ראה את טליתו ביד נפתלי, וביקשה מידו, ונפתלי השיבו שישיב לו את טליתו שהיתה שוה יותר, ויהודה טוען השמש הוא שטעה שהחליף הטליתות, ואני לא פשעתי בשלך, שנאנסתי. ועוד, שהייתי חושב שהוא שלי, וע"כ צא עם השמש לדין. וכתב הרדב"ז וזת"ד: נראה לי דנפתלי אבד טליתו ומחזיר ליהודה טליתו, דלמאן נחייב, וכו' דיהודה  מצי למפטר נפשיה מטעם אחר דמצי אמר אני לא פשעתי אשתי פשעה, ואם תתאלמן או תתגרש תגבה ממנה. וכו'. ואם באנו לחייב את האשה מפני שהיא שלחה את הקטן להביא את הטלית והיה לה לעלות על דעתה שמא יקח הקטן טלית של אחר ויאבדנו בדרך או יקלקלנו וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ליכא לחיובה מהאי טעמא. חדא, דאין כאן פשיעה שדרך הטלית להיות במקום בעליו ולא היה לה לאסוקי אדעתיה שיביאו טליתו של נפתלי למקומו של יהודה. ותו, שלא בא האונס מחמת הפשיעה שהרי לא נאנס מיד הקטן. ותו, דאפי' היתה שולחת בנה הגדול להביא הטלית, יארע ככה, וא"כ לא גרם הדבר שליחות הקטן. ותו, דאין כאן פשיעה דכיון דשמירת בית הכנסת ומה שבתוכו מסורה לשמש, סמכה דעתה שלא יחליף הטליתות וישלח לה את של בעלה, וכן היה המעשה שהקטן שאל מאת השמש שיתן לו טלית אביו. וכו'. וא"ת נחייב את השמש מפני שפשע ששלח ביד הקטן, כההיא דאמרינן השולח את בנו אצל חנוני ובידו צלוחית ופונדיון להביא באיסר שמן, ומדד לו באיסר שמן והחזיר לו איסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר, חנוני חייב, שהיה לו לשלוח על יד בן דעת, והכא נמי היה לו לשלוח הטלית על יד בן דעת ולהתחייב שמש שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הא לא קשיא כלל, חדא, שהרי לא בא האונס מחמת הפשיעה, שאפילו היה שולח על יד גדול יארע כך, כיון שהוחלפו הטליתות. ותו, דלא פשע לדעתו אלא בטליתו של יהודה לא בטליתו של נפתלי. ומצי למימר סמכתי לשלוח על יד הקטן טליתו של יהודה, כי ידעתי כי אפילו שיאבד הטלית לא יזקיקני לפרוע. אבל אם הייתי יודע שהוא טליתו של נפתלי, לא הייתי שולח אלא על יד בן דעת. ועוד אני אומר דאין כאן פשיעה, דבשלמא צלוחית ואיסר עשוי לאבד ביד הקטן. אבל טלית אין דרך הקטן לאבדו. וכו'. עכת"ד. וסיים, ולפי מה ששאלת הלכה לה טליתו של נפתלי ומחזיר טליתו של יהודה ואסור לו להשתמש בה, דקיימא לן מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהם. עכ"ל. הרי מבואר דבדבר שיש רגילות ודרך לשלוח עם הקטן, אין כאן פשיעה במה ששלחו ביד קטן.

אלא שיש מקום לדון, דדוקא בכה"ג שהמשלח שלח חפץ של המקבל [או פריעת חובו מהמקבל], י"ל דאין להוציא ממון מיד המשלח, כיון שלא פשע במה ששלחו, והמקבל הפסיד את שלו. אך כאשר המשלח שלח חפץ שלו ביד הקטן, שמא אין לו להפסיד בכך. אך מאידך, ע"פ המבו' לעיל אין מקום לחייב את המקבל, שכן אף שאין פשיעה במה ששלח המשאיל את החפץ ביד הקטן, מ"מ אכתי לא הגיע לידי השואל, אחר שאין לו לא חיובי שליחות במעשה הקטן, ולא חיוב מדין ערב. ובקטן שהזיק, קי"ל (עי' חו"מ סי' תכד ס"ח) דפטור הקטן.

עוד ראיתי בספר אבני ישפה (ח"ז סי' קכו) בשם הגרז"נ גולדברג שליט"א שכתב לחלק בין הא דסי' קפח לנ"ד, שכן דוקא בחנוני עושה מסחר בשמן, י"ל דהיה לו לשלוח ביד בן דעת, ומה שהאב שלח את הקטן, אין כוונתו אלא לומר את רוצונו בשמן, ושישלחנו לו ביד בן דעת. אך בכה"ג שכל הנאה של השואל, ודאי אין כוונתו לומר למשאיל שיטרח לשולחו ביד בן דעת, ולכן אמרי' דכוונתו היתה באמת שישלח ביד בנו הקטן. ע"ש. אלא דאף אי נימא הכי, הדרי' לדינא דסי' שמ, דכשא"ל לשלחו ביד בנו הקטן אין לחייבו, הן משום דלא חשיב שליח המקבל, והן משום דלדידן אין לחייבו מדין ערב. וע"ע שם במ"ש האבני ישפה (סי' קכז) לפטור את אבי הקטן.

עוד העיר יד"נ הגר"ח וידאל, דיש מקום עיון לומר דמאחר ושכנים דינם כשותפים, הרי קי"ל (חו"מ סי' שמו ס"ז) דהשואל חפץ משותפו, אפי' אם שאל ממנו דבר שלא לצורך השותפות, הרי זה שאלה בבעלים, ואפי' אם שאלו בשעה שאין השותף עוסק במלאכת השותפות, כיון שתמיד הוא עוסק יחד עמו במלאכת שניהם. (סמ"ע שם). אך שמא אף שדין שכנים כשותפים, מ"מ אינם עוסקים תמיד במלאכת שניהם, ולא חשיב שאלה בבעלים. וצ"ע. ומ"מ גם בלא"ה לא מצאנו מקום לחייב.

הגב על הנושא

לתחילת הדף