אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » שמיעת הבדלה בטלפון

שמיעת הבדלה בטלפון

כבוד תלמידי אהובי, יקיר לבבי

מורה הוראה מובהק

הרה"ג ר' יוחנן בורגר שליט"א

בדבר שאלתו באברך שיש לו דודה זקנה שלא זכתה לזש"ק והיא גרה לבדה ואין לה מי שיוציא אותה יד"ח בהבדלה. אשה זו מתביישת לבקש משכנים להוציא אותה יד"ח בביתם, והיא מבקשת ממנו להוציא אותה יד"ח בטלפון.

אברך יקר זה שואל אם מחוייב הוא לנסוע לביתה כל מוצש"ק להוציא אותה ידי חובתה או שמא יעשה בקשתה ויתקשר אליה בטלפון כאשר הוא מבדיל בביתו.

לדברי האברך טרחה עצומה בשבילו לנסוע לביתה כל מוצש"ק, כי אם יסע באוטובוס יצטרך לבזבז כשעתיים מצאתו עד חזרתו לביתו, ואם יסע במונית יחסוך זמן אבל אין סיפק בידו לממן הוצאה זו.

הנה תשובת שאלה זו מושתתת על בירור שני ספיקות בהלכה: א. האם יוצאים יד"ח בשמיעה בטלפון. ב. את"ל שלא יוצאים יד"ח האם מחוייב הוא להתאמץ ולנסוע לביתה להוציאה יד"ח. ונפתח במאי דסיימנא.

לכאורה פשוט דאינו חייב לטרוח ולהוציא הוצאות כדי לזכותה במצות הבדלה, ואף דכל ישראל ערבים זל"ז ולא רק לגבי מה שכל שבידו למחות ואינו מוחה נענש (סנהדרין כ"ז ע"ב), אלא אף לחייב כל איש ישראל להיות ערב לחבירו ולסייע לו בקיום מצוותיו, ומשו"כ אמרו "אעפ"י שיצא מוציא אחרים יד"ח", מ"מ לא מצינו שחייב אדם לטרוח טרחה גדולה ולהוציא הוצאות משום ערבות, דא"כ אין לדבר סוף.

ואף אם היה מדובר באביו ואמו מסתמא אינו מחוייב בכה"ג דכבוד אב משל אב ולא משל בן.

וידוע מה שמספרים שאחד בא לפני מרן הגר"ח מבריסק ואמר שפטור הוא מלבקר אביו הגר במרחק משום שההוצאות מרובות וכ"א משל אב ולא משל בן, ואמר לו הגר"ח דחייב הוא ללכת ברגליו, ואם הוא זה שרוצה להקל על עצמו ולנסוע ברכב כדי לחסוך בטרחה אין בזה כדי לפטרו.

אך לענ"ד אין זה אלא דברי מוסר וחסידות ולא הלכה למעשה, דכל שזו דרכו של עולם דאין בני האדם הולכים ברגל אלא נוסעים, אם אכן פטור הוא להוציא הוצאות פטור הוא מלכבד אביו בזה וכך גם בני"ד.

ומ"מ כיון שמדובר בדודה שאינו מצווה לכבדה פשוט שאינו מחוייב להוציא הוצאות ולטרוח טירחה מרובה להוציא אותה יד"ח הבדלה.

ולגבי השאלה אם יוצא ע"י טלפון, לכאורה דין טלפון כדין רמקול, וכבר הארכתי בזה במק"א ואחזור בקצרה על הדברים.

הנה כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן רע"ו):

"שאלה. היו יושבין במערה וקורין את המגילה וא' שומע מרחוק הבת קול וכן בשופר אם יצא ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור. תשובה. אפשר דכיון דבעינן (ר"ה כ"ט ע"א) שומע ומשמיע ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע דלא יצא רמז לדבר מפיו יקרא אלי (ירמיהו ל"ו) דבעינן שומע מן הפה ולפי זה אפשר שעדים ששמעו בת קול של מגדף שאין מעידין ואין בי"ד מקבלין בת קול".

והמו"ל העיר שם דלפי דבריו ה"ה דאינו יוצא ע"י פונוגרף (רשם קול) כיון דאין קשר בין המדבר לשומע, עי"ש.

ובאמת לא ידעתי כלל במה המדובר ומה זה הבת קול הלזה, דמצד אחד הבחין בין קול הברה לבת קול אך לא פירש טבעה ומהותה של הבת קול, וכי משום שהשומע עומד במרחק גרע, וכי מצינו קפידא במרחקים בהלכות שומע כעונה.

וכיון שלא ידעתי באיזה בת קול מדובר לא אוכל לדון מה זה ענין לרשם קול, ויש עוד לחלק בין רשם קול לטלפון, וז"פ.

ובגליוני הש"ס להגר"י ענגיל בברכות (כ"ה ע"ב) גם הוא דן ביציאת יד"ח בשמיעה דרך טלפון וכתב דכיון שחוקרי הטבע קבעו שאין הקול שמוציא האדם עובר ממקום למקום ונכנס לאוזן השומע אלא ע"י הקול מרעיד חלק מן האויר הסמוך לו וחלק זה מרעיד את הסמוך לו עד שמגיע לאוזן השומע, ולפי"ז כתב דכל המשמיע לחבירו אינו אלא גרמא וא"כ למה נחלק בין דיבור בטלפון לדיבור בעלמא וזה וזה גורם, אלא ששוב כתב לחלק בין גרמא דבהכי חייביה רחמנא לגרמא מלאכותית דלא מהני, עי"ש.

וכל דבריו חידוש, דמה הבנת מהות הקול קשור לגרמא, וכבר ביארתי במק"א דגדרי מעשה וגרמא אינם תלויים כלל במבחן המדעי אלא במציאות הנראית לעין, ואין לך דבר טבעי וישיר יותר מהדיבור ואין זה גרמא כלל.

וכל הדמיון בין גרמא לדיבור בטלפון ג"כ אינו מובן, דהטעם שאינו יוצא ע"י טלפון אינו משום דהוי גרמא ולא מעשה אלא משום שאין זה קול האדם ואינו דיבור כלל אלא קול אלקטרוני.

סו"ד כל דבריו דברי פלפול ולכאורה אין להם מבוא ומוצא להלכה.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן קי"ג) הביא תשובה קצרה שהשיב לו הגרצ"פ פראנק ובה כתב דאפשר לצאת יד"ח המצוות במכשיר שמיעה דרק בשופר אמרו דאם שומע קול הברה אינו יוצא דבעינן שכל קול השופר יהיה אכן קול שופר ללא תערובת קול אחר, משא"כ במקרא מגילה וכדו', שבהם לא איכפת לן במה שיש קול הברה בנוסף לקול הקורא, עי"ש.

ולכאורה אין דבריו אמורים אלא במי ששומע את קול המדבר אליו אף ללא מכשיר השמיעה ואינו משתמש במכשיר אלא לשפר את שמיעתו, אבל מי שאינו יכול לשמוע אלא ע"י מכשיר שמיעה באמת אינו יוצא יד"ח כיון שאין כאן קול אדם. (ואפשר שהגאון לא בירר את מהות המכשיר ואופן פעולתו וסבור היה שפעולתו רק להעצים את קול המדבר, ומשו"כ כתב לדמותו לקול הברה, וצ"ע).

ובשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סימן י"ח) דן במי שיש לו שיניים תותבות ובלעדיהם אינו יכול להגות את האותיות והמילים כראוי האם יכול הוא להיות שליח ציבור להוציא אחרים ידי חובתן, או שמא כיון שאין דיבורו ותפילתו כראוי אלא ע"י שיניים מלאכותיות אין תפילתו וקריאתו ראויות.

וכתב לדמותו למי ששומע ע"י מכשיר שמיעה והביא את דברי האחרונים שכתבו ששפיר יוצא יד"ח וה"ה בשיניים תותבות.

ולכאורה פשוט שאין הנידון דומה לראיה, ובשיניים תותבות פשוט שמוציא אחרים יד"ח דמה לן אם שיניים טבעיות או תותבות יש לו, כיון שמ"מ הקול קול יעקב, אבל במכשיר שמיעה אינו שומע קול המדבר אליו כלל אלא קול אלקטרוני הדומה לקולו.

ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט') האריך בתחילת דבריו בהבהרת מהות הטכנולוגיה של רמקול ומכשיר שמיעה ושוב כתב נחרצות דכיון דבאמת אין הקול הנשמע ע"י כלים אלה קול אדם אין יוצאים בהם ידי חובת המצוות לא בשופר ולא במקרא מגילה וכל מצוות התלויות בשמיעה, עי"ש.

אך בהערה 4 שם כתב:

"לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם – קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".

הרי לן דאף שודאי ידע מרן החזו"א את מהות הכלים מ"מ נטה לומר דיוצא יד"ח בשמיעה על ידן, וצ"ע להבין שיטתו.

וכך חזינן גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן ק"ח וח"ז סימן קכ"ו) דאף שכתב דאפשר שאין כאן קול אדם ממש מ"מ נטה לומר דשפיר יוצא יד"ח במקרא מגילה אלא שלמעשה הסיק דיש להמנע מחדשות, עי"ש.

וכבר תמה הגרש"ז בדברי החזו"א וכתב שאינו מבין דבריו.

והנלענ"ד בעומק הדברים, עפ"י יסוד גדול ומחודש בגדר שומע כעונה שכתבתי במנחת אשר במדבר (סוף סימן י"ג), דיסוד גדר זה אינו ב"הלכתא" גרידא שחידשה תורה, אלא במהות ענין הדיבור, דהלא הדיבור והשמיעה שני צדדים המה של מטבע אחד וכרוכים ירדו מן השמים. ואין כל חפץ לזה בלא זה. כל ענין הדיבור אינו אלא כדי להשמיע דברים לשומע דאל"כ אין בין הרהור לדיבור ולא כלום.

והוא שאמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום, ואין הכונה לכל דיני התורה, אלא בכל מקום במציאות החיים, וכדילפינן כל עיקר הלכה זו דשומ"כ מהכתוב (מלכים ב' כ"ב) "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן אלא מכאן לשומע כעונה בכל מקום" (סוכה ל"ח ע"ב). הרי דילפינן דין זה מקריאה של רשות ולא מקריאה של מצוה, וע"כ דבמציאות החיים הקריאה והשמיעה אחת הן, וכך גם בדיני תורה.

וכיון דאתינא להכי יש מקום לומר לגבי כל המכשירים הנ"ל דאף שבבחינת המדע אכן אין זה קול האדם, מ"מ כיון שהקול דומה לחלוטין לקול המדבר והוא מיידי (לאפוקי הקלטה שמשמיעים לאח"ז) ואין השומע מבחין כלל בין קול זה לקול המדבר אליו, אף בזה אמרינן שהשומע כעונה.

אמנם עדיין דברי חידוש הם אלה, אך מ"מ כך נראה בדעת מרנן החזו"א והאגר"מ, ויש לדבריהם מקור גדול בסברא.

דו"ק בעומק הדברים ופשטותן.

באהבה וביקר

אשר וייס

הגב על הנושא

לתחילת הדף