אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » תביעה ייצוגית בערכאות

תביעה ייצוגית בערכאות

שאלה:

אבקש לדעת האם יש איסור להכלל בתביעה ייצוגית בערכאות.

תשובה.

באופן שפסיקת תשלום הממון אינה נגזרת ממספר השותפים לתביעה, וגם אילו אחד מהקבוצה יודיע על אי רצונו להכלל בתביעה, התביעה תמשיך להתנהל כסדרה ופסק הדין יישאר על מכונו. פשוט שאין מניעה להיות חלק מן המקבלים.

הרחבת הדברים.

בשנת 2006 נחקק חוק תובענה ייצוגית, כשמטרת החוק לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים. וכן אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. ומתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין.

בית המשפט בבואו לדון בתובענה כגון זאת, צריך בתחילה להגדיר בהחלטתו את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה. ולאחר אישור בית המשפט תובענה זו, יראו כל מי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט בהחלטתו כאמור, כמי שהסכים להגשתה כתובענה ייצוגית בשמו, אלא אם כן הודיע לבית המשפט על רצונו שלא להיכלל בקבוצה, בתוך 45 ימים מיום פרסומה של החלטת בית המשפט בדבר אישור התובענה הייצוגית או בתוך מועד מאוחר יותר שיקבע בית המשפט.

בית המשפט רשאי, לפי בקשה של אדם הנמנה עם הקבוצה כאמור, והמבקש שלא להיכלל בה, להאריך לגביו את התקופה כאמור באותו סעיף קטן, אם מצא טעם מיוחד לכך. (ע"פ לשון החוק).

מעתה, יש לעיין האם כאשר הנתבעים מודיעים קבל עם ועדה על רצונם לדון בדין תורה, ישנו איסור להכלל בתביעה כזו, שכן לשון החוק "יראו כל מי שנמנה עם הקבוצה, כמי שהסכים להגשתה כתובענה ייצוגית בשמו". ע"כ. ולכאורה יש בזה משום פניה לערכאות. ושמא עפי"ז יש צורך למי שהוא יר"ש ונכלל בקבוצה, להודיע לבית המשפט על רצונו שלא להכלל בקבוצה.

אולם באמת נראה פשוט, דאף שהחוק הגדיר את הקבוצה "כמי שהסכים להגשתה", מ"מ מבחינת הלכות חושן משפט אין מי שנכלל בקבוצה כמי שתובע בערכאות ובכלל האיסור, שכן אין הוא נשאל לרצונו בכך, ואינו צריך לחתום על מסמך כל שהוא, אלא שבית המשפט מצידו בכדי להחליט כמה אנשים ניזוקו מהתביעה, מחליט מי הם הנזוקים.

אילו היה בידי הייתי אומר כי הקבוצה אינה 'תובעים', אלא 'מוטבים', ובלשון אחרת 'זכאים', ולאחר פסיקת בית המשפט, יוחלט מי הם המוטבים והזכאים לקבל מכח פסיקתה.

ואף שלשון החוק אינו כן, מ"מ אין בזה משום להחליט לאי מי מן הקבוצה – ללא ידיעתו – איסור כל שהוא.

ואמנם אילו היה הנדון האם יש היתר להגיש את התביעה לערכאות, אזי ברור שהדבר היה תלוי בנאמנותה של החברה והסכמתה לדון בדין תורה ולקבל את פסקיהם. אך עתה שהשאלה אינה על עצם הגשת התביעה אלא אם רשאים להכלל בקבוצה זו, ברור הדבר שאין צורך להודיע קבל עם ועדה שאינם מוכנים להיות נכללים, ואין הכלול בקבוצה עובר על איסור כל שהוא של פניה לערכאות, הן משום שמצידו אין כאן "ייקור פליליהם", ואין כאן "לפניהם ולא לפני עכו"ם".

השאלה הנשאלת היא רק לגבי תקבול הממון, לאחר פסיקת בית המשפט, האם יש בזה ריח של גזל, או שמא אין כאן כל איסור.

והנה באופן שפסיקת תשלום הממון אינה נגזרת ממספר השותפים לתביעה, וגם אילו אחד מהקבוצה יודיע על אי רצונו להכלל בתביעה, התביעה תמשיך להתנהל כסדרה ופסק הדין יישאר על מכונו. פשוט שאין מניעה להיות חלק מן המקבלים.

אלא שאף אם הפסק דין קובע תשלום לכ"א ואחד בפני עצמו, יש מקום רב לומר שאף אם פסק הדין מזכה את כל אחד מבני הקבוצה ביותר ממה שהיה נפסק להם בדין תורה, מ"מ אין כאן לא חשש ולא ריח גזל. והיינו משום שכח בית המשפט לפסוק ולחייב הוא מכח ההסכם הנכרת בין נותן השירות למקבל השירות, ומכחו אף דנים בערכאות, שכך הוא בדיני החברות, שכל מחלוקת שבין נותן השירות למקבל תידון בערכאות, ובתי המשפט מפרשים את החוזה ואת חובת נותן השירות. ואין לך תנאי שבממון גדול מזה. וכמ"ש כיו"ב מו"ר הגאב"ד הגר"א וייס בקובץ דרכי הוראה (ח"ו, תשרי סז, עמ' קיב) וז"ל: אף שאין התחייבות מפורשת של קופת החולים לפצות את המבוטח על נזקיו, עצם התחייבות הקופה לספק "טיפול רפואי נאות" תמורת תשלום המשולם לה, יש בכללה מעין התחייבות לפצות את המשלם כשלא קיבל טיפול נאות, דאטו לשוא שילם, ואכן בפסקי דין רבים קיבלו בתי משפט את הטיעון שהקופה מחוייבת לפצות את הניזוק ברשלנות רפואית לא רק מצד "דיני נזיקין", אלא אף מצד "דיני החוזים", משום דאנן סהדי שמתחייב בחוזה לספק שירות ראוי למי שמשלם עבורו, מתחייב גם לפצות את הזכאי אם יצא ניזוק מהפרת החוזה. ע"כ. וכעי"ז מבו' גם בקובץ ישורון (כרך יא עמ' תרצו) בתשו' מאת הגר"י זילברשטיין. הרי שאין זה ענין לתביעה דינית ומשפטית, אלא בירור ההסכם שהוסכם בין הצדדים קודם שנקשרו זה עם זה. ועי' כיו"ב בספר פתחי חושן (ירושה פ"א הע' סג, סה).  ועי' לו עוד גם בספרו על נזיקין (פ"ח הע' נ) שכתב כן. וכן ע"ע בזה בספר שורת הדין (כרך יג עמ' קנ והלאה). ואף אם אין הסכם כתוב מפורש בין נותן השירות למקבל, מ"מ ע"ד כן נתקשרו ביניהם.

והבאתי הדברים קדם כב' האב"ד הגר"א וייס, והסכים עמנו לדין ולמעשה. ויש עוד הרבה להאריך בזה, אך את עיקרי הדברים כתבנו.

הגב על הנושא

לתחילת הדף