אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » רפואה ואתיקה בהלכה » תער לצורך ניתוח

תער לצורך ניתוח

שאלה:

אני רופא עור, ופעמים, לשם הסרת נגעים שונים מעור הפנים באיזור הזקן, יש צורך להשחית את השערות שסביב לשומה או הנגע. בדרך כלל מנהג הרופאים לעשות זאת ע"י סכין סקלפל, האם הדבר מותר.

כיוצא בזה יש לשאול, במי שהוצרך לעבור ניתוח עקב פגיעה בעור התוף שבאוזן, ולפני הניתוח, כאשר היה כבר בחדר ההרדמה, אמרו לו הרופאים שיצטרכו לגלח את פאת ראשו מצד אחד, כדי ליטול משם עור להשתלה. ועל אף שביקש שימנעו משימוש בתער, הוסבר לו שאין אפשרות להיענות לבקשתו. ואכן, בעוד הוא מורדם, גילחוהו ונטלו מן העור להשתלה. ושאלתו בפיו, האם היה צריך להתנגד, ולבטל את הניתוח לפי ההלכה. ע"כ.

תשובה:

שלום וברכה,

א. לאו זה ד"לא תקיפו פאת ראשכם", ו"לא תשחית פאת זקנך" חמור הוא, ואם כי יש חילוק בין פאת הראש לפאת הזקן לענין השחתה על ידי מספרים כעין תער, מכל מקום החמירו בו הראשונים מאד. [א]

ב. ועל כן, ודאי שאין להקל ראש ולגלח בתער – אף לצורך רפואי, בין את שיער פאת הראש, ובין את שיער פאת הזקן. שכן אף אם נאמר שיש בזה ספק פיקוח נפש שלא יהיה זיהום, הרי יש אפשרות לגלח במשחה וכיו"ב, ואדרבה יש מחקרים שגם מצד הרפואה יש עדיפות בכך. [ב] ובכלל האיסור גם גילוח בסכין סקלפל, אף שאין דרך לגלח בו. [ג]

ג. גם באופן שהגילוח נעשה על ידי אחר, כאשר הניקף הוא מורדם, יש איסור בכך. ולא זאת בלבד, אלא י"ל דאף יש בזה משום מסייע בידי עוברי עבירה. [ד]

אולם, לענין המנותח, ודאי שצערו כי רב, וחרטתו על הנעשה, מועיל לו לכפר על שעוללו לו.

מקורות:

[א] בתורתנו הק' (קדושים יט, כז) נאמר "לא תקיפו פאת ראשכם", וכתבו הרמב"ם (ס' המצוות ל"ת מג) והחינוך (מצוה רנא) שהזהירה תורה שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי ע"ז שהיו מגלחים שער הצדעים לבד. ע"ש. ועוד הוזהרנו (שם): "ולא תשחית את פאת זקנך". וכתבו הרמב"ם (שם מד) והחינוך (מצוה רנב): משרשי המצוה, להרחיק כל ענין ע"ז, וזה ג"כ היה מנהג כומרי ע"ז להשחית פאת זקנם. ע"כ. ועי' בד"מ (סי' קפא אות א) שכתב דאף במקום שאין הטעם שייך, מ"מ אין להתיר.

אולם שונה דין גילוח מקום פאות הראש, מגילוח פאות הזקן, דבפאות הראש אסור לגלח אף במספרים כעין תער. וכן כתב מרן בשו"ע (יו"ד סי' קפא ס"ג) וז"ל: אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם. ע"כ. והיינו דאף שדעת הרמב"ם (פי"ב מע"ז ה"ו) להקל במספרים כעין תער אף בפאות הראש, מ"מ רבו האוסרים גם במספרים כעין תער, [וכמ"ש התוס' (נזיר מא:, שבועות ב:), הרא"ש (מכות פ"ג סי' ב), מהר"ם מרוטנבורג (תשו' ופסקים מאת חכמי אשכנז סי' פו), ורבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה דף קנט ע"ב), ורבינו יונה (שערי תשובה שער ג' סי' עח) ועוד רבים], וע"כ סיים מרן השו"ע דיש לחוש לדבריהם לאסור אף מספרים כעין תער, מאחר דאיסור דאורייתא הוא.

ואילו בפאות הזקן כתב מרן השו"ע (שם ס"י) וז"ל: אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער, אבל במספרים מותר, אפילו כעין תער. ע"כ. וכתבו הראשונים (ריב"ן מכות כא. ד"ה ת"ל, נמו"י שם ג: ד"ה עד שיטלנו, ר"י מלוניל שם כ., מבי"ט בקרית ספר פי"ב אזהרה נד, ועוד) דהקפידה תורה שלא יסלק שרשי השערות עד השורש ממש, וע"כ דוקא תער אסור, אך מספרים כעין תער, מותר.

ועל כן, אמרו בגמ' (מכות כא. וקדושין לה:) דבמלקט ורהיטני, מותר לגלח פאת זקנו, שכן אין דרך לגלח בהם (רש"י קדושין שם ד"ה ת"ל, ריבן מכות שם ד"ה גילוח, תוס' נזיר מ: ד"ה אי). וע"ע למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נב ד"ה מהשתא) שכתב עפי"ז להתיר להתגלח באבן שמפספסין בו, והוא משיר תיכף את השער, משום שאינו דרך גילוח, ושרי. [ועי' נוב"י (תנינא יו"ד פ)].

אולם בפאות הראש, כבר נתבאר דבמח' הראשונים תליא, דדעת הרמב"ם דאף בפאות הראש יש להקל במלקט וריהטני, שכן התיר אף במספרים כעין תער, וכ"כ הריטב"א (מכות כא.), ובשעה"מ (פי"ב מע"ז ה"ו) ועוד. אלא שמרן השו"ע (שם) פסק כדברי האוסרים. וכ"כ בשו"ת רע"א (הנ"מ מהד' רביעאה חיו"ד סי' מט. ובגליון הש"ס שבועות ב:). ומהר"ם שיק (תרי"ג מצוות, מצוה רנב אות ד) ועוד.

[ב] בדרכי תשובה (שם אות ו) הביא משו"ת מהרי"א הלוי (ח"א יו"ד סי' קיט) שנשאל באחד שיש לו חולי שהשערות מכל ראשו וזקנו נושרות, והרופאים אומרים שרפואתו לגלח בתער את כל שערו וזקנו, וככה יעשה פעמים בשבוע במשך איזה שבועות, ואח"כ ימשח בסמי רפואה, ואז יחזרו ויצמחו השערות מחדש כראוי, וכתב דאין שום מקום להתיר, רק אם יגלח ע"י נכרי במספרים שאינו חידוד מאד כדי שלא יבא לגלח בהתחתון, דהוי כעין תער וכו', אבל אסור להעביר בתער אחר שגילח וכו'. וכיו"ב כתב לאסור בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' לה), זולת אם יש סכנה לכל הגוף, אך אם אין כאן אלא צער בעלמא, אין להתיר איסור. ואם יש סכנת אבר, צ"ע. ומדברי הפתחי תשובה (סי' קנה ס"ק ו) משמע דאיסור דאו' אסור במקום סכנת אבר. ע"ש.

והנה בנ"ד הטעם שמגלחים את מקום הסרת השומא או הניתוח, הוא בכדי שח"ו לא יהיה זיהום, דבר ששכיח מאד בהמצאות שיער במקום הניתוח. ולכאו' זה בגדר סכנה לכל הגוף, ולא רק סכנת אבר. [שכן גם אם יזדהם רק אותו המקום, מי ערב לנו שנוכל לעצור את הזיהום בזמן, ושלא ימשיך הזיהום לשאר הגוף ח"ו. ובפרט שבניתוח החשש הוא משום חיידק שיכנס בפתיחת המקום לתוך האיברים הפנימיים.]

אלא דמאחר ויש אפשרות לגלח בדברים המותרים, הנה לא מבעיא בהשחתת הזקן שכבר נתבאר דשרי ע"י מלקט וריהטני, כמ"ש מרן בשו"ע שם, דודאי שאין להשחית בתער כשיש אפשרות לעשות זאת באופן המותר. [ואדרבה, מעיון קל בספרות הרפואית, ההמלצה היא להסיר דוקא באמצעות משחה, שכן מחקרים רבים הראו כי הסרת השיער באמצעות משחה, טובה יותר למנוע את הזיהום מאשר בסכין]. אלא אף בפאת הראש דנראה ממרן השו"ע שהסיק לאסור אף מלקט וריהטני, הרי בתחילה הביא דעת המתירים, ואם כי כתב לחוש לדעת האוסרים, ודאי שבכה"ג יש לסמוך ע"ד המתירים. וכן מבו' מדברי הדרכי תשובה (שם אות ד), דבשעת הדחק, יש לסמוך ע"ד הרמב"ם להקל. וכן ראיתי שהעלה בנדון דידן גם בשו"ת בנין אב (ח"ג סי' מו). וכן הורה מורנו הגאב"ד שליט"א בתשובה כת"י.

[ג] לענין ה"סכין סקלפל", נראה דאף שהוא סכין ניתוח, שאין נוהגים לגלח בו בדרך כלל, מ"מ יש בו איסור תער, דאף שכתב הרמב"ם להתיר במלקט וריהטני, ועי' בפירש"י (שבת צז. ד"ה לפי, קדושין לה: ד"ה ת"ל) שכתב דהם שני מיני כלים של עץ שברזל חד נעוץ בתוכם, ובהם משוים ומחליקים פני רוחב הקרש. וכ"כ הריב"ן (מכות כא. ד"ה גילוח) ותוס' (נזיר מ: ד"ה אי). כיון שאין זה דרך גילוח. וא"כ גם סכין שאין הדרך לגלח בו, י"ל דשרי. אולם הרמב"ם בפיה"מ (מכות שם) פי' דהוא כעין מלקחיים שתולש את השיער ממקורו. ומשמע מדבריו דהיינו טעמא דהיתר, משום שאין כאן גילוח אלא תלישה. וכ"מ במאירי (קדושין לה:) ובפי' רבינו יהונתן מלוניל (מכות כ.). וכן נקטו הפוס', דספק דאורייתא לחומרא. (עי' שער החיים סי' קפא אות טל). א"כ בסכין הנ"ל, דדמי לשאר סכיני גילוח, אף שבד"כ אין נוהגים לגלח בו, נראה דחשיב תער.

[ד] כתב מרן בשו"ע (יו"ד סי' קפא ס"ד) וז"ל: גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו. אבל איסורא איכא אע"פ שלא סייע, לפיכך אסור להיות ניקף אפי' ע"י עו"כ. עכ"ל. ועי' במ"ש הריטב"א (מכות כא. ד"ה במסייע) מדוע חשיב מסייע כשמטה עצמו, וכדבריו כתבו רבים מהאחרונים [עי' חוו"י (סי' ריב) משאת משה (יו"ד סי' ד), ראשון לציון (ן' עטר, ביצה סב.)] ואכמ"ל.

אולם זאת יש לדון, דבשאלה השניה הרי בשעת הגילוח החולה מורדם, וא"כ ודאי שאין כאן מסייע כלל. ושמא גם איסור ליכא בהכי. אלא דמלבד שכתבו הראשונים שלאו דוקא אם הטה עצמו בשעת הגילוח ממש, עובר בלאו, אלא אף אם הטה עצמו קודם תחילת הגילוח, חשיב מסייע. וכ"מ מדברי הריטב"א (מכות כא. ד"ה במסייע) שכתב דעצם מה שמזמין לו עצמו בשערו, חשיב מסייע. וכ"כ הגרע"א (מהדו"ק סי' צו ד"ה האמת) להוכיח מדבריו. אלא שהוא עצמו שם דחה דבריו. וגם י"ל דבכה"ג אינו מטה עצמו לשם הגילוח אלא לשם הניתוח, והרופא אדעתא דנפשיה קא עביד, אף אם המנותח יודע מכך. ושו"ר כן בספר נשמת אברהם (מהדו"ב יו"ד סי' קפא אות א) משמו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, דכל שבוצע ההקפה בהסכמתו כשהוא בא למקיף שיבצע את האיסור, עובר שפיר בלאו גם אם היה בלי הכרה בשעת מעשה. [וכן נדפס גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' קג אות ה).] שוב הראני מו"ר הגאב"ד שליט"א תשובתו בכת"י בדין זה, ושם כתב להסתפק בזה, דהלא בהא דכתב הרמב"ם דאין עובר בלאו אלא אם סייע למקיף, כתב הראב"ד (פי"ב מע"ז ה"א) ע"ד בזה"ל: "אף על פי שאינו לוקה, כיון שמדעתו עשה עובר בלאו", ולכאו' מוכח דאין איסור אלא כשעשה המקיף מדעתו בשעת ההקפה. ועוד יש לעיין אם האדם בר חיוב ואיסור כשאינו בהכרה כלל. ע"כ. אך לענ"ד י"ל אדרבה, דמאחר והלה הניח ראשו על שלחן הניתוח, אין לך עשיה "מדעתו" גדול מזו, ומנ"ל דיש צורך שבשעת הגילוח עצמו יהיה זה מדעתו.

ומ"מ אף בדליכא מסייע, הרי איסורא איכא, וכמ"ש מרן השו"ע שם, ומקורו מדברי התוס' (ב"מ י:, שבועות ג.), הריטב"א (מכות כ: ד"ה א"ל) בשם הרמ"ה, ועוד מהראשונים. [אף שמדברי הרמב"ם (פי"ב מע"ז ה"א) יש משמעות דאם אינו מסייע אינו עובר בלאו, ושאפי' אם א"ל להקיף לו פאת ראשו, אין שליח לדבר עבירה. וכמבו' בדברי הראב"ד שם. מ"מ הרי מרן השו"ע לא פסק כן. ועוד, דרבו האחרונים שכתבו דגם הרמב"ם ס"ל הכי, וכמ"ש מהר"י בירב בבית יעקב (על הרמב"ם שם, והמבי"ט בקרית ספר (פי"ב ה"א), והלח"מ (שם), ובשו"ת חכ"צ (סי' פב) ועוד. ]

ועוד, די"ל דבכה"ג איכא גם איסור לפני עיור, דהלא אפי' במכירת סכיני תער לגילוח, עי' בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו' תליתאה ח"ב סי' נ) שכתב דעובר על לפני עיור. אף שיש אפשרות להשתמש בהם להיתר [ובמקו"א הארכתי והבאתי שלא כדבריו. ועי' שו"ת בנין אב (ח"א יו"ד סי' לו).]. וכ"ש בכה"ג. וכן ראיתי בחידושי רבי עקיבא איגר על הגליון (סי' קפא ס"ו), דבמ"ש מרן בשו"ע שם דאשה אינה במצות הקפה, וי"א דאע"פ שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש. כתב הגרע"א בזה"ל: לענ"ד דזהו לכאורה לכ"ע יהיה אסור משום לפני עור, דמכשלת להא שניקף. ואף היכא דהו"מ לגלח בעצמו, מ"מ הוי איסור דרבנן כמ"ש תוס' ריש שבת. ע"כ. וא"כ ה"נ אף בנ"ד, אף אי נימא דליכא איסור דאו' דלפני עיור, שכן יכול לעשות זאת בעצמו, מ"מ אסור מדרבנן. [ואף דכתב רע"א שם ליישב דברי השו"ע, מ"מ לא שייך בנ"ד. וי"ל דיודה דאסור עכ"פ מדרבנן.]

הגב על הנושא

לתחילת הדף