אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » תפיסת כסף שנתקבל בטעות עבור חוב שחייב הנותן לאחר

תפיסת כסף שנתקבל בטעות עבור חוב שחייב הנותן לאחר

שאלה.

לפני תקופה הופקד אצלי בחשבון הבנק סכום ע"ס 3900 ש"ח ממוסדות …. מסתבר [לא ע"פ ידיעה] שטעות זו קרתה, לאחר שקיבלתי מהם כמה משכורות בשנה שעברה, עבור עבודה שעבדתי עבורם, ולכאורה פשוט שעלי להחזיר להם את הכסף, ככל דין השבת אבידה.

אלא שאחד מקרובי משפחתי עובד עבור המוסד הנ"ל גם עתה, והוא לא קיבל משכורות מזה כמה חודשים, השאלה האם אני יכול להעביר את הכסף הזה לאותו קרוב כנגד אחת המשכורות המגיעות לו, או לא.

אציין לאחר בירור, כי השכר שקיבלתי עבור עבודתי, הוא מאותה קופה שאמור קרובי לקבל ממנה את משכורתו

תשובה.

יש מקום רב לאסור להעביר את הכסף ללא רשות מפורשת מאת הנותן, מאחר ויש כאן בעלי חובות רבים נוספים התובעים את כספם, והרי זה חב לאחרים במעשיו. 

מקורות.

ראשית יש לדון האם בכלל מועיל תפיסה במעות אלו, דהנה בב"י (חו"מ סי' ד) הביא בקיצור דברי המרדכי (ב"ק פ"ג סי' ל) שאין מועיל תפיסה אלא בחפץ המבורר שהוא שלו, והלה מחזיק בו ומסרב להחזירו. אבל בדבר שאינו ידוע שהוא שלו, אין לו רשות אפי' אית ליה פסידא לדבריו. דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, שכ"א יאמר לחבירו האי דידי הוא וגזלתו ממני, ויכהו ויחטפנו מידו, ויאמר עבידנא דינא לנפשאי. וכ"ה גם באו"ז (ב"ק סי' קמה). וכתב להוכיח כן מדברי הגמ' בברכות (ה:).

אמנם בשואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' שעא) כתב דדוקא בחפץ מבורר יש לומר כן, דאינו רשאי לתפוס אלא דבר שהוא מבורר שהוא שלו. אך במעות, מאי נ"מ, הא הוי זוזי בזוזי. וכתב שכ"מ בש"ך (סי' כה ס"ק ב).

ולפי"ז מבואר דמהני תפיסה גם במעות, וא"כ גם בנ"ד היה מקום לומר דמהני תפיסת המקבל למעות שקיבל בטעות.

איברא, דעי' בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סי' ה) דנראין דבריו דפליג על השו"מ וס"ל דגם בזוזי לא מהני תפיסה. ורק בכה"ג שתופס מגברא אלמא שא"א להוציא ממנו, או שיש סיבה אחרת שא"א לו לעשות דין לעצמו בגלוי, לכו"ע רשאי להציל את שלו בסתר. וכ"כ מו"ז מרן זיע"א בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ו חו"מ סי' א) בנדונו למי שקיבל מיד גברא אלמא בטעות מעות, דרשאי לתופסם בידו. וכתב להוכיח כן מדברי פסקי ריא"ז לברכות (פ"א ה"ב אות ו) שכתב וז"ל: מי שהיה האריס שלו חשוד שגונב מממונו ונוטל יותר מחלקו, אינו רשאי ליטול ממנו כלום, אלא נותן לו כל חלקו משלם, שאין אדם רשאי ליטול מממון חבירו אלא ע"פ ב"ד. אבל אם היה חברו אלם ונוטל משלו באונס רשאי להתנהג בו בדרך מרמה כדי להציל את שלו. שנא' ועם עקש תתפל, וכמ"ש במגילה (יג:) אחיו אני ברמאות, א"ל ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא, א"ל אין דכתיב ועם עקש תתפל. ע"כ. וה"נ שבא החפץ ליד הנגזל דרך שכחה, מותר לעכבו בידו ולהציל את שלו, כיון שהגזלן איש תקיף ואלם. ע"ש.

הרי שלדעת הרב פעלים אין היתר לתפוס מעות אלא בכה"ג שהוא איש אלם וא"א להוציא מידו בדין. וע"ע בשו"ת הריב"ש (סי' שצו).

אלא שבנ"ד תרתי לטיבותא איכא, דמלבד מ"ש השו"מ, הנה בנ"ד הא אפילו הזוזי שבאו ליד המקבל אינם אותם זוזי שניתנו ע"י הנותן, ואין כאן מעות העוברות מיד בעה"ב ליד המקבל, אלא רק רישום בעלמא, ושמא בכה"ג כו"ע יודו דיש מקום להשאיר את הרישום כשלו עבור חוב אחר.

ברם, גם אי מהני תפיסה, הא קי"ל (חו"מ סי' קה ס"א) דתפיסה ע"י אחר בדבר שחב לאחריני, לא מהני. וז"ל השו"ע שם: הלוה שחייב לשנים או יותר, ואין לו כדי לפרוע לכולם, וקדם אדם א' ותפס מהמטלטלים של לוה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות, לא זכה, שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה, ואפי' עשאו שליח וכתב לו הרשאה. עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד, מאחר וישנם עוד רבים שלא קיבלו את משכורתם מאת החייב, לכאורה מבואר להדיא דלא מהני ביה תפיסה ע"י אחר, כיון דחב לאחריני.

ברם, שמא י"ל דאין איסור תפיסה בחב לאחריני, אלא כאשר המקבל משועבד להחזיר את החפץ התפוס לבעה"ב, וכגון נפקד שמשועבד להחזיר את הפקדון לבעליו (כמבו' בשו"ע סי' קה סעיף ו), אך בכה"ג שהאבידה הגיע לידו בהיתר וברשות, ועתה אין עליו אלא חובת השבת אבידה, הרי גם כלפי הבע"ח חשיב אבידה, ושמא בכה"ג רשאי להשיב האבידה למי שירצה. אולם באמת, המעיין בגמרא יראה דאף במציאה, במקום שישנם רבים הזכאים לתפוס, כגון בפאה, אין התופס שאינו רשאי לתפוס, יכול לתפוס עבור אחד מהם, ואמרי' בכה"ג חב לאחריני. וה"נ י"ל בנ"ד דאף שי"ל דכשם שיש חיוב השבת אבידה כלפי הבעלים, כך יש חיוב השבה כלפי המוטב. אך מאידך, כשם שיש חיוב השבה כלפי המוטב, ישנו חיוב השבה כלפי עוד רבים שגם הם בעלי חובות. ועי' בזה בשו"ת חק"ל (חו"מ ח"א סי' סח ד"ה גם מטעם אחר) שכתב לדון באורך בדין תפיסה לבע"ח במקום שחב לאחריני, והביא דברי מהרשד"ם (חו"מ סי' קמה) דכאשר יש כאן אדם שלישי שהמעות בידו, חשיב כאילו כל בעלי החוב מוחזקים במעות, ובכה"ג גם אם תפס אחד מהבע"ח, לא מהני תפיסתו. ע"כ. וא"כ כ"ש כשהשליש עצמו מבקש לתפוס עבור אחרים, דודאי אינו יכול, כיון שמפסיד בכך לאחרים. [וע"ע למהר"א ששון בתשו' (סי' סז) ובשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' נ), ובשו"ת זרעו של אברהם (ח"ב מע' ת דף קח טור ב), בתופס מדעת התפוס, אך בנ"ד ממ"נ הרי המוטב אינו יודע מהתפיסה ועדיין לא תפס, וד"ל.]

אולם שמא י"ל דדוקא באופן שעומדים כאן בע"ח רבים ומבקשים לתפוס, אז לא מהני תפיסת זה עבור חבירו. אך כאשר אין לפנינו בע"ח התובעים את חובם, שמא מהני תפיסת זה שהמעות בידו, עבור חבירו. וכן יש משמעות בדברי הסמ"ע (סי' קה ס"ק א) שכתב בזה"ל: פירוש, האי שתפס בשבילו לחוד לא זכה, אלא כולם חולקים בו כאילו הוא עדיין ביד הלוה. עכ"ל. ומשמע דמה שאין מועיל תפיסה בחב לאחריני, היינו בכדי שכולם יחלקו בזה, אך באופן שלא יחלקו בזה כל הבע"ח אלא זה יחזור ללווה, לכאורה יש ביד התופס לתפוס למי שירצה.

אלא דעי' בקצה"ח (סי' קד ס"ק ב) שכתב לדון בכיו"ב ונראה מדבריו דלא מהני תפיסה בכה"ג. דע"ש שהביא תשובת מיימוני (משפטים סי' מא) במי שיש עליו הרבה חובות ואין לו כדי לפרוע לכולם, שאין הדיין יכול לכופו לפרוע רק לא' מהם מטלטלין. וכל דיין שכן עושה כן, אינו עושה כדין. אמנם, אם תפס הבע"ח מעצמו מטלטלין, אין מוציאין ממנו, אך לכתחילה אין אנו מתפיסים לבע"ח כאשר זה חב לאחריני. ובב"י (מחו' א) כתב ע"ד דאין נראה כן, אלא כל שתבעו אחד מהבע"ח, כופין את הלוה לפרעו, אף שיש עוד בע"ח. והוכיח כן, דוכי אם יהיה א' מבע"ח במדה"י, יפסידו האחרים ולא יכופו אותו הבי"ד שיפרעם עד שיבא אותו הא', הרי בכך לקתה מדת הדין. ועוד, מדוע לא כ' כן הפוסקים.  אך הב"ח כתב דאין נראין דברי הב"י, דאדרבה וכי בשביל שיהיה א' מהם במדה"י יפסיד את חובו, אלא כל שיש ללוה מטלטלין, הרי אלו חולקין יחדיו, ואלו שלפנינו נוטלין כ"א חלקו, וחלק זה שבמדה"י יהא מונח בבי"ד עד שיבא ממדה"י. ואף שאין כל החובות שוין, אין או' שיחלוקו לפי מעותם. וכדבריו הסיקו גם תלמידו בשו"ת צ"צ, ובפסקי הריקנאטי. וכ"פ הש"ך (ס"ק ו).

ולכאורה נ"ד תליא במחלוקתם, דלדעת הב"י, דוקא אם יש לפנינו תובעים, יש לחלק את התפיסה ביניהם, משא"כ אם ישנו רק תובע אחד, אף אם יש עוד בע"ח רבים, יש לנו להתפיס לזה שתובע. ואילו לדעת תשו' מיימוני והב"ח אין להתפיסו אלא יש לחלק בין כולם.

איברא דעי' בקצה"ח (שם) שכתב לפשר, וכתב לבאר דלא פליגי, דבאופן שלא תבעו אלא בע"ד אחד, אז אין ללוה מצוה לפרוע אלא לזה שפרעו, ואילו לשאר בע"ח עדיין אין לו מצוה. אך באופן שכבר תבעו אותו כל בעלי חובותיו, אף אם לא באו לבי"ד לתבוע, כל שידוע לנו שיש להם תביעה לכפיו, הרי כבר מחויב במצות פריעה לכולם, ובכה"ג לכו"ע אינו מפסיד זה שנמצא במדה"י. ולא איירי הב"י אלא בכה"ג שלא תבעוהו כולם. ולפי"ז גם בנ"ד, מאחר וידוע לנו שיש רבים התובעים את חובם, אף שלא באו לפנינו לתבעו, מ"מ אין לתפוס עבור אחד.

עוד י"ל, דמאחר וע"פ חוקי הערכאות יש חובה מצד המקבל להעביר את הממון בשלמותו לנותן, א"כ אין חיוב השבת אבידה כאשר יכול להסתכן במעשיו, וא"כ חובת ההשבה אינה אלא כלפי הנותן ולא כלפי בע"ח אחר.

ואמנם היה מקום לומר דמאחר ואין כאן תפיסה בחפץ מבורר של בעה"ב, אלא רק חוב מעות שהמקבל חייב כלפי הנותן [עי' בחידושי רבי שלמה (בכתבים שבסוף הספר סי' ח) להגאון רבי שלמה היימן ששאל את הגרח"ע באלמנה שמת בעלה בלי בנים והניח מעות בבנק, ולפי חוקי הערכאות האשה יורשת בעלה, וגבתה המעות מהבנק ע"י הערכאות כפי החוק, האם רשאים להשתמש במעות אלו ע"פ ד"ת. והגר"ש היימן רצה לצדד להיתר מחמת שהמעות שבבנק אינם אלא הלואה ולא פקדון, והבנק מחויב ע"פ דין לשלם ליורשי הבעל אם יתבעו להם בדיננו גם אחר שפרעו לאשה, וא"כ האשה לא לקחה מעות של היורשים כלל, ואף אם לא היתה האשה רוצה ליקח המעות מהבנק, ג"כ לא היו פורעים ליורשים ע"פ חוקיהם, וא"כ לא גרמה להם מידי בלקיחת המעות מהבנק. והגרח"ע כתב לו וז"ל: אבל בפשוטו מסתבר דאינה מחויבת לעשות כן כיון דהבאנק נותנת לה המעות משום חוקותיהם מותרת לקבל ואינה מחויבת לתפוס בעד היורשים והוי כמו מלאכתו שלו מרובה משל חבירו. ע"כ], אולי באנו לדינא דשעבודא דר"נ, וכיון שהמלוה משועבד למוטב, הרי שהמקבל יוכל להעביר את הכסף למוטב. אלא דעי' למרן השו"ע (חו"מ סי' פו ס"ב) כתב דלא אמרי' שעבודא דר"נ אלא בדלית ליה נכסי, אך כל שיש לו נכסי, לא אמרי' שעבודא דר' נתן, אלא ילך זה התובע ויגבה מנכסיו. ע"ש. ולפי"ז אף בנ"ד, כיון שלחייב יש נכסים וקרקעות, אף שאין לו ממון לשלם חובותיו, מ"מ אין לנו להגבות לתובע את חובו בחוב שחייבים לו אחרים, אחר שיש לו קרקעות ונכסים. אלא דבנו"כ התחבטו מאד בדברי מרן בשו"ע, דעי' בש"ך (שם ס"ק ה) שהאריך לדחות דברי מרן הב"י וס"ל דאף בדאית ליה נכסי, אמרי' שעבודא דר"נ. והביא שכ"פ הרש"ל (פ"ד דב"ק סי' יט). וכתב שכ"נ דעת בעל הג"ת (ריש שער נא, ח"א סוף ס"ב סוף דף ש), והלח"מ (סופ"ב ממלוה ה"ו) ועוד, ע"ש. וע"ע בנתה"מ (שם ס"ק ג) שהעלה ג"כ כדבריו דאפי' אית ליה נכסי, אמרי' שעבודא דר"נ, וביאר טעמו, משום דיש על הלוה השני דין ערב, שכשלא יהיו נכסים ללוה הראשון, מחויב הוא לשלם. ע"ש. ובקצה"ח (ס"ק ב) הסכים ג"כ עם דברי הרש"ל, ע"ש. ולפי"ז לכאו' יש לטעון קים לי כדברי הני פוסקים, ואם כי מרן בשו"ע כתב בפשיטות לא כן, וא"כ ודאי שביד הנתבע לטעון קים לי כדעת מרן השו"ע שאין לגבות חובי בשעבודא דר"נ, הרי בנ"ד שהשואל מאותם שקיבלו עליהם הוראות הרמ"א, הרי נקטו הפוס' דשפיר שייך לו' קי"ל כהש"ך גם נגד דעת מרן השו"ע. ואף בשו"ת אדמת קודש להראש"ל מהרי"מ מזרחי, כתב בזה"ל: כלל העולה מדברים אלו דלדידי חזי לי בהכרעת כל הפוס' וכהוראתן שהורו, דהא ר' נתן הוא דוקא בדלית ליה נכסי והוראת כל גידולי המורים תכריע וכל ראיות הש"ך אין בהם די שביעה, וכמו שהארכנו, כנלקע"ד, האמנם אחרי שמוהרש"ל והש"ך לדעה אחת נתכוונו, ואפי' בדאית ליה נכסי קאמר לה ר' נתן, אין בי יכולת לחלוק עליהם, כי ירא אנכי וע"פ הוראתם והכרעתם שחלקו על בעה"ת דס"ל דשליח יכול לתפסן בחובו אפי' דאית ליה נכסי. עכ"ל. וכן המשיך עוד דיכול לו' קי"ל כהרש"ל והש"ך דאף בדאית ליה נכסי יכול אני לתפוס מחובי, וזכה בריוח ההוא. ע"כ.

ועוד, דעי' בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סי' קג) דאחר שפלפל באורך בדברי הש"ך (ס"ק ה), כתב לדחות דבריו, וכתב לבאר בדעת מרן השו"ע בזה"ל: ואשר אני אחזה לי לע"ד דודאי לא תיסק אדעתין דמר"ן יטעה בזה ויכתוב בהיפך ממ"ש כל הפוס' שהביא הוא דבריהם והכי ס"ל הוא כוותיהו ופסק כן להלכה בשו"ע דהא דר' נתן לא שייכא אלא היכא דלית נכסי לשמעון ולאחר שישבע שמעון שבו' הסידור, אז בי"ד נזקקין ומוציאין מלוי ונותנין לראובן, ודעת מרן בב"י כך היא לפי דאמרי' להלכה אם שמעון לא יש לו כי אם קרקע ויש לו מעות מופקדים ביד אחר, דינא הוא דבי"ד מוציאים מיד הנפקד ונותנים לראובן, מטעם דעיקר החוב שנתחייב שמעון לראובן מעות הוא ובא מרן לאשמועי' ג"כ דלאו דוקא אם הם פקדון, אלא אפי' הם בתורת הלואה והגיע זמן הפרעון ויש ביד לוי מעות בעין ושמעון לא יש לו כי אם קרקע, דינא הוא דמוציאין מיד לוי ונותנין לראובן, מטעם דעיקר החוב שנתחייב שמעון לראובן מעו' הוא. עכ"ל. וכן סיים: אלא ודאי האמת פשוט, ונראה כמו שכתבנו דחידוש הוא דאתא מרן לאשמעי' היכא דלית ליה לשמעון כ"א קרקע ולוי יש לו מעות, דבי"ד מוציאין מלוי ונותנים לראובן. עכ"ל. וא"כ הא דכתב מרן בשו"ע דכשיש לו נכסי, אין גובים משעבודא דר"נ, היינו כשיש לו נכסים מטלטלין אחרים.

אך מ"מ קשה עלי להחליט הדין כדעת הש"ך, כאשר בפשטות לא משמע כן בדברי השו"ע, וכנ"ל. ובפרט שמפשטות דברי האחרונים משמע שכסף המונח בבנק אינו רק כחוב בעלמא, ושע"פ חוק מחויב להחזירו לנותן. ובצירוף כל הנ"ל.

והבאתי שאלה זו קדם מורנו הגאב"ד שליט"א והסכים עמי לדינא.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף