אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » תשלום פיצויים בפיטורים

תשלום פיצויים בפיטורים

שאלה:

אבקש לדעת האם גם על פי ההלכה יש חיוב למעסיק לשלם פיצויי פיטורין, והאם חיוב זה שייך בעובד שמקבל שכרו לפי איכות וכמות העבודה ולא לפי שכר חודשי.

תשובה:

בחובת תשלום פיצויים, הראו האחרונים מקור מדברי ספר החינוך שכתב שכשם שאמרה תורה לתת הענקה לעבד בשחרורו, כך ראוי לתת הענקה לכל שכיר בצאתו עמו. אולם גם בלא זה, בדברים הללו אנו הולכים אחר מנהג המדינה.

אולם, מאחר וקביעת הפיצויים נעשית מכח המנהג, לפיכך רק כאשר נהוג לשלם פיצויים, יש חובה הלכתית לעשות זאת, אולם באופן שגם ע"פ המנהג אין משלמים פיצויים, וכגון בעובד קבלן, אף ע"פ ההלכה אין חובת פיצויים.

מקורות:

הנה בחובת תשלום דמי פיצויים, כתבו האחרונים שמקורו הוא ממ"ש החינוך (מצוה תפב) וז"ל: ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם. ע"כ. ומכאן למדו למנהג הפיצויים הנהוג בזמנינו, שכן החינוך כתב שראוי אף בזה"ז לתת הענקה לשכיר ולא ישלחנו ריקם. ואף שיש לדון האם יש לדמות דין שכיר לדין עבד עברי, מ"מ למדנו מדברי החינוך שכן ראוי לנהוג בשכיר.

אך גם מלבד זאת, מאחר ומנהג תשלום הפיצויים נהוג באופן מוחלט, הרי כבר אמרו חז"ל (ב"מ פג.) "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב – אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה". ובגמרא שם, "פשיטא! לא צריכא, דטפא להו אאגרייהו. מהו דתימא, אמר להו: הא דטפאי לכו אאגרייכו – אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, קא משמע לן דאמרו ליה: האי דטפת לן – אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא". ומכאן למדו דבדיני שכירות פועלים, יש משקל רב למנהג המדינה. ועל זה אמרו בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א) "אמר רב הושעיה זאת אומרת, המנהג מבטל את ההלכה". והביא כן הרי"ף (ריש השוכר את הפועלים). וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' שלא ס"ב). ועי' ברמ"א (שם ס"א) שהביא תשו' הריב"ש (סי' תעה): "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג".

אלא דאי נימא דחיוב זה הוא מכח המנהג, א"כ דוקא בדבר הנהוג יש מקום לחייב, ולפי"ז דוקא בפועל שכיר יש לחייב פיצויי פיטורין, שכן הוא המנהג התקף מכח החוק, שהתקיימו בין העובד למעבידו "יחסי עובד ומעביד".

וכבר הארכתי במקו"א מה גדרו של שכיר ומה גדרו של קבלן, דהנה בסמ"ע (סי' שלג ס"ק טז) כתב לבאר החילוק שבין פועל לקבלן, דקבלן אינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעסוק בה כל היום בלי הפסק, אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה, וכדרך כל בע"ה העושה במלאכה שלו למכור ולהשתכר בה. עכ"ד. וכ"כ הסמ"ע עוד גם בסי' רכז (ס"ק נט) וז"ל: פירוש, ששכרו על עבודתו יום יום, דהוא כפועל גמור, ודין עבד יש לו, ואף על גב דיכול לחזור בו אפילו בחצי יום וכמ"ש לקמן (בסימן שלג סעיף ג), מ"מ כל שלא חזר בו דין עבד יש לו, אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה, אין לו דין עבד, וכמ"ש הטור (סעיף מז) והמחבר בסמוך (סעיף לו) עכ"ל. וכדבריו העלה גם בנתה"מ (עי' היטב סי' רסד ס"ק ח). וכ"כ גם בחכמת שלמה (סי' שלג ס"ג) וז"ל: ועוד נראה לי, כיון דקבלן אינו יכול לחזור בו, וא"כ ה"ה אם שכרו להיות לומד ב' שעות ביום, אבל אם לא פי' לו איזה ב' שעות ביום, כיון דביד המלמד לבחור לו איזה ב' שעות שירצה, הוי נמי קבלן, ודוקא בסתם מלמד כיון שמחויב ללמוד כל היום כדרך כל המלמדים, בזה נקרא פועל, אבל באם שכרו רק להיות לומד ב' שעות והברירה ביד המלמד לבחור לו איזה ב' שעות שירצה, הוי לו דין קבלן ואינו יכול לחזור בו. עכ"ל. וכ"כ גם בערוה"ש (סי' שלג סי"ב) וז"ל: דפועל שנשכר לשכירות הימים הרי לא שכרו לעשות המלאכה בכלל אלא לכך וכך ימים וכו', אבל קבלן שנשכר לעשות מלאכה זו בשלימות. ע"כ.

כדברים הללו מבואר גם באור זרוע (ח"ג פסקי ב"מ סימן רמב) וז"ל: אשר יש בני אדם מחזיקים מלמדי תינוקות בקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו. א"כ לא ידעו פשט הלכה כמה מחלקים מקבלן, דבר פשוט הוא זה לכל כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כגון שכיר יום או שכיר חדש באותן אומר רב שיכול לחזור בו אפי' בחצי היום מטעם עבדיי הם. ולא עבדים לעבדים. אבל קבלן שקיבל עליו קמה לקצור בגד לארוג והוא רשאי להתבטל. רק שלאחר זמן יגמור. באותו אין שייך לומר עבדי עבדים כיון שהוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה. דכוותה גבי מלמד תינוקות אם שכרוהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז היה חשוב קבלן. ע"כ.

הרי שלשיטה זו הגדרת פועל היינו ששכור לעבוד בימים מסוימים ובשעות מסוימות, ובשעות אלו אסור לו להתבטל לצורכו. ואילו קבלן היינו ששכור לעבודה מסוימת, והוא רשאי להחליט מתי ובאיזה שעות לעשותה. ואו אז, אף אם התשלום נקבע לפי שעות, מ"מ מאחר ואין סיכום ביניהם לכמות השעות וזמנם, אם בבוקר או בערב, חשיב קבלן (כ"מ גם בסמ"ע סי' שלג שם).

אולם הרשב"ש בתשו' (סי' קיב) כתב לדון לענין דינו של שליח ציבור ומלמד, אי דינם כפועל או כקבלן, וז"ל: וזהו במלמד תינוקות בלבד שהוא כפועל, אבל בשליח צבור ואפילו לא היה בו פסידא היה לו לדון ולחייבו מדין קבלן, ואינו כפועל, שהרי כשהם שוכרין ש"ץ לשנה רצונם הוא שיוציאם ידי חובתן בכל מה שצריך לכל אותה שנה, והוה כשוכר אומן לארוג בגד דהוי קבלן הוא ולא פועל, והקבלן אין יכול לחזור וכו' כדאיתא התם, זהו מה שנ"ל. עכ"ל. הרי מבואר דאף שש"ץ בד"כ משועבד לשעות מסוימות, מ"מ קרא לו הרשב"ש קבלן ולא פועל [ועי' חקרי לב (יו"ד ח"ג סי' נח) שבנדון ש"ץ גופיה, ס"ל דהוי פועל ולא קבלן, מה"ט דמשועבד לשעות מסויימות]. ולשיטתו משמע שההגדרה של קבלן נקבע לפי פסיקת הממון, דאם נקבע הממון לפי גמר עבודה, חשיב קבלן, ואם נקבע לפי שעות, וככל שיעבוד יותר שעות, יגדל שכרו, חשיב פועל ושכיר ולא קבלן.

והנה הרמ"א (סי' שלג ס"ה) הביא תשו' מיימוני דסופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו, מקרי דבר האבוד. ע"כ. ומשמע מדבריו שעיקר הדבר תלוי אם נשכר למלאכה דאז חשיב קבלן, לאם נשכר לזמן דלא חשיב אלא שכיר ופועל. וכן יש ללמוד מתשו' תרוה"ד (סי' שכט ס"ק כ) שהביא הרמ"א (סי' שלג ס"ד), ע"ש. ויותר נראה דכוונת הרמ"א לסברא הראשונה שהבאנו, שקבלן נקבע ע"פ מה שפסקו עמו לעשות מלאכה מסוימת. אך אפשר כוונתו גם לסברת הרשב"ש.

וחזי הוית למורנו הגאב"ד שליט"א בספרו מנחת אשר (ויקרא פרשת בהר סימן סא) שהביא דברי מהרש"ק הנ"ל, וכתב דלדבריו היה נראה דכל שבידו לקבוע את סדרי מלאכתו, הרי הוא כקבלן, וכל שמשועבד כל כולו למלאכתו, הרי הוא כפועל. אלא שכתב ע"ד בזה"ל: ברם נראה אחר העיון דהפריז על המדה בחידושיו אלו, ומסתבר טפי דעיקר ההבדל שבין הפועל להקבלן בזה שנוטל הפועל שכר עבור עצם עבודתו ופועלו, מה שאין כן הקבלן שנוטל שכר על תוצאת מעשיו שעשה לבעלים, וכיון שכך נראה דאף מי שבידו לסדר זמן עבודתו, אם שכרו לפי זמן פועלו אכתי פועל הוא, וכן הקבלן שנצרך למסור עצמו וכל כולו למלאכתו בכל עת אם נוטל שכר על תוצאת מעשיו אכתי קבלן הוא ואין יכול לחזור בו, כך נראה עיקר בהלכה זו, וכן נראה להורות למעשה. עכ"ל.

ומאחר ואנו נסמכים על מנהג המדינה בכדי לחייב פיצויים, הרי בחוק ישנם כמה מבחנים אשר מתוכם יהיה ניתן לקבוע, האם מתקיימים בין הצדדים "יחסי עובד ומעביד". ואלו הן, א. מבחן המרות והפיקוח. דהיינו מי שנתון למרותו ופיקוחו של אדם אחר. ב. אופן תשלום השכר, האם הוא על בסיס יומי או חודשי, שאז ייקרא עובד, או שהוא על בסיס תפוקה או רווחים, שאז נראה הוא כעצמאי. ג. מבחן הקשר האישי, דהיינו שאת העבודה צריך לבצע דוקא העובד, ואינו יכול לשלוח אדם אחר מטעמו שיחליפו בעבודה. משא"כ בקבלן שאין קשר אישי בדרך כלל בינו לבין המעביד, והוא רשאי לבצע את העבודה ע"י אדם אחר. ד. בעלות על כלי העבודה. שכן בדרך כלל המעביד הוא שמספק את כלי העבודה, ולכן שימוש העובד בכלי העבודה של המעביד, מהוה ג"כ סימן לקיום יחסי עובד ומעביד. אולם, ישנם מקרים שבהם משתמש העובד בכלים משלו, ובכל אופן יחשב לעובד שכיר. ה. מבחן השעבוד בזמן העבודה, וככל שהעובד רשאי לעשות בזמן העבודה גם דברים אחרים, סימן מובהק הוא למעמדו כעובד ולא כקבלן. ו. מבחן ההשתלבות. הוא המבחן החשוב והקובע ע"פ החוק ביחסי עובד ומעביד, שכן אם תפקיד העובד משתלב בתוך המערך הארגוני הרגיל של המעביד, הרי הוא כשכיר ופועל.

לא הייתי מתייחס ומאריך להביא את המבחנים הנ"ל לולא שיש בהם התאמה לדין התורה המבואר לעיל, שכל שהתשלום נמדד לפי תוצאת המעשים, אין בו משום פועל אלא קבלן, ובפרט שכל חיוב הפיצויים הם מכח החוק והמנהג.

הגב על הנושא

לתחילת הדף