אתה נמצא כאן: דף הבית » מנהגים » אכילת קטניות בפסח

אכילת קטניות בפסח

אחת מתקנות הראשונים המפורסמות ביותר, היא תקנת איסור אכילת קטניות בפסח. איסור זה התגבש לפני כ700-800 שנים, והוא אחד האיסורים המסמלים יותר מכול את כוחה של התקנה בהלכה.

איסור קטניות הוא הרחבה של איסור אכילת חמץ בחג הפסח לכלול גם מיני קטניות שונים, כגון אורז, דוחן, פולים, עדשים, שעועית, סויה, אפונה, וחומוס.  האיסור נוהג בעיקר בקהילות אשכנז ובחלק מקהילות צפון אפריקה והיקפו משתנה על פי מנהגים ודעות שונים. מקובל כי הגדרת הקטניות לצורך האיסור אינה זהה להגדרה הבוטנית של קטניות. [האורז ותירס שייכים בעצם לקבוצת הדגנים, וגם הם נאסרו, לעומת זאת יש מינים שנכללים בהגדרה הבוטנית של קטניות, אך לא נאסרו  באיסור זה, כגון תפוחי אדמה, וכדלקמן]

על פי איסור התורה, רק בחמשת מיני דגן ישנו חשש חימוץ ורק בהם יוצאים ידי מצוות אכילת מצה‏‏[1]. ביד החזקה לרמב"ם[2] כתב באופן מפורש: "אבל הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון". אמנם בגמרא[3] מובאת דעת מיעוט של רבי יוחנן בן נורי הסובר שאורז הוא דגן אך דבריו לא התקבלו להלכה ""ולית דחייש להא דרבי יוחנן".

המקור הראשון לאיסור אכילת קטניות בפסח

המקור הראשון לאיסור אכילת קטניות בפסח נמצא בהגהות רבינו פרץ לספר ה'סמ"ק'[4], בדבריו מבואר שמנהג זה הוא מנהג קדום. וכך נאמר שם במצוה רכ"ב אות יב 'ועל הקטניות [כגון פויי'ש ופול'י ורי'ש ועדשים] וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה. וכמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגים בהם היתר', ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פווי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה ר' יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן. מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים. ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ וכו', אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא וכו', אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא וכו' וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה', עכ"ל. איסור זה הובא בשמו של רבינו  פרץ ברבים מספרי  הפוסקים הראשונים שחיו סמוך לתקופתו[5].

טעם האוסרים לאכול קטניות

טעמים רבים ושונים נאמרו באיסור אכילת הקטניות: א) מחמת הדמיון בין תבשילי קטניות והפת העשויה מהם, לתבשילי דגן ולפת העשויה מהם, עלולים להחליף ביניהם[6]. ב) מחמת החשש שמיני גרעיני דגן יתערבבו עם הקטניות בפועל[7]. ג) מחמת שהם מחמיצים ונקראים בשם חמץ (חימצי, חומוס)[8]. ד) מחמת שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב "ושמחת בחגיך" (דברים טז), ואין שמחה באכילת תבשיל קטנית[9]‏. ה) מחמת שחיטה פגומה נראית לעתים כמו זרעוני קטניות[10]. ו) החמרה מחמת פרישות‏[11]

המינים הנאסרים  באיסור קטניות

על פי טעמי האיסור ניתן לומר בהכללה כי קטניות אינן מוגדרות על פי הגדרתן הבוטנית אלא על פי מידת התאמתן לחששות השונים. וכך גם משתמע מדברי שולחן ערוך הרב[12]: "ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן, שהם דומים זה לזה ששניהם נקראים מעשה קדירה"[13].

המינים שהוזכרו בפוסקים בענין איסור קטניות בין השאר הם: אורז, דוחן, פולים, עדשים, שעועית, סויה, אפונה וחומוס. גם השומשמין נכללו באיסור זה[14], שאף הם נחשבים כקטניות[15].

השומשומין (סומסום) נחשבים על-ידי כל הפוסקים כחלק מן הקטניות[16], ולכן לדעת רבים הם נאסרו באכילה בפסח[17].

האיסור התקבל בעיקר אצל האשכנזים

כבר רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג) שחי בתקופתו של רבינו פרץ כתב 'אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה'. אף רבינו יחיאל שהיה רבו של רבינו יצחק מקורבייל בעל הסמ"ק ושל רבינו פרץ בעל ההגהות נהג להתיר איסור זה[18]. איסור הקטניות הובא גם בספר הטור[19] לרבינו יעקב בן הרא"ש, וזה לשונו 'ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו, ולא נהגו כן'. ואכן הספרדים לא נהגו איסור זה כמו שכתב הריטב"א[20]  שמנהג פשוט בכל ספרד שאוכלים אורז מבושל וסומכים על דעת הסוברים שאינו בא לידי חימוץ[21].

לעומת זאת רבינו המהרי"ל[22] שהספריו הם המקור העיקרי למנהגי אשכנז מצדיק בתוקף את מנהג איסור הקטניות, וזה לשונו[23]: "קטניות כל מיניהן אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אע"פ שלא מחמיצין כי אם ה' מינים וכו', ואל יאמר אדם כיון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן, העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך", וכעין זה כתבו שאר בעלי מנהגי אשכנז הקדמונים[24], וכך פסק הרמ"א[25]. הבית יוסף שהביא את טעם איסור מהראשונים[26], סיים דבריו 'ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים'

חכמי אשכנז הוסיפו משמרת למשמרת וחיזקו את המנהג אף הרחיבו אותו לסוגים נוספים אם כי מצאו מקום להיתר בשעת הדחק כגון שנת בצורת וכדומה התיחסו לדבר ברצינות יתירה ומאז ועד עתה הסתייגו גדולי אשכנז מכל נסיון להיתר ללא נימוקים רציניים וכדכתב רבי אלעזר פלקלש תלמידו הגדול של הודע ביהודה בספרו 'תשובה מאהבה'[27] "שאין כח ביד שום בית דין שבעולם לבטל האיסור שנתפשט בכל ערי אשכנז צרפת פולין גדול וקטן ליטא רוסיא ביהם אונגארן מעהרן שלעזיא וכו' אף אם יתכנשון בית דין של שמואל הרמתי ואליהו ובית דינו וכל גדולי ישראל אף עמהם לענ"ד אין בידם להתיר אורז ומיני קטניות בפסח" ובספר ערוך השלחן[28]  כתב 'ואיסור זה כיון שקבלו אבותינו משום גדר מדין תורה אסור לנו לבטל והמפקפקים והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא ואין בקיאין בדרכי התורה'. 'ואם כי יש מדינות שלא נהגו בחומרא זו מכל מקום כל מדינות אשכנז וצרפת ורוסיא ופולניא קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם החומרא הטובה הלזו שיש בהם טעם בעיקר ופורץ גדר ישכנו נחש אך בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת ח"ו שהעניים רעבים ללחם אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח', עכ"ל.

האם האיסור נוהג במצת קטניות הנעשית בזמן שלא מביא לידי חימוץ

אין הגיון שאיסור קטניות יהיה חמור מאיסור התורה שיש על חמשת מיני דגן, ולכן כתבו הפוסקים  שאין  איסור קטניות נוהג אלא אם כן נפלו עליהם מים, שהרי גם חמשת מיני דגן הבאים לידי חימוץ, לא נאסרו כאשר לא הורטבו במים[29].ולכן מותר לאכול מצת קטניות שנאפתה בזמן קצר שלא יכול להביא אף את מיני הדגן לידי חימוץ[30]. וכך כתב להדיא רבי שלמה קלוגר, שבעל בית שמואל אחרון נהג לברר קודם פסח כוסמין ולטחון ולאפות מצות לפסח שגזירת קטניות לא שייך אלא בגוונא דאסור בחמשה מינים אבל מה דשרי בחמשת מיני דגן  לא יהא טפל חמור מן העיקר, והוסיף וכתב שבקהילת ראווא נהגו כל החסידים בזה[31]. אף האוסרים לאכול מצת קטניות אסרוהו מטעם צדדי שחששו שמא אדם יטעה ויחשוב שאפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצת קטניות[32]

שמן מקטניות

מדברי התרומת הדשן שחי בסוף תקופת הראשונים משמע שאף שמן העשוי מקטניות בכלל איסור אכילת קטניות כיון שבתהליך הפקת השמן לותתים הזרעונים במים [33], וכך נפסק ברמ"א[34]. שמנים נוספים שהוזכר לאיסור הוא שמן העשוי מזרעי פשתן וקנבוס[35], ושמן חמניות[36] שהם מינים שנוהגים לאוספם בגורן כדגן, יש חשש שיחליפו ביניהם לבין חמשת מיני דגן[37].

בין האוסרים את שמני  הקטניות מצינו את רבי מנחם מנדיל מליובאויטש בעל ה'צמח צדק' שמעיר בתשובתו לשואלו סימן נ"ו "ומה שכתב רום מעלת כבודו שבמדינתנו נוהגים היתר בשמנים הנה אינו מנהג פשוט כלל כי אם מקומות שמעתי כעת שהעניים שדחיקא להם שעתא נהגו זה לא מזמן כביר היתר שנזהרו לעשותן לכתחילה לפסח וגם בוודאי לא נתייסד על פי הוראה כלל על כן ראוי לנהוג קולא בזה ולפרוץ גדרן של ראשונים". רק בשנת בצורת מצא הצמח צדק מקום להתיר בתנאים מסוימים "על העניים בשעת הדחק להקל לעשות שמן ממיני קטניות באופן שיתנו הקטניות בתנורים חמים קודם ושיהיו התנורים חם הרבה עד שיהיו כאפויים" והוא מביא ראיה מהגמרא שקמח אפוי מחמיץ אפילו מחמשת המינים. ובשו"ת מלמד להועיל[38] כתב 'כבר הורה זקן מו"ה שמשון רפאל הירש זצ"ל בפפד"מ להתיר שמן שומשמין, ואף שבשמן שומשמין שפשט המנהג בארץ ישראל ובשאר ארצות לאיסור לא מלאני לבי להתיר'

שמן קטניות הנלתת במים שאסור באכילה, נחלקו הפוסקים האשכנזים שבסוף תקופת הראשונים אם מותר להדליק נר עמו, לדעת התרומת הדשן[39]  והמהרי"ל[40] מעיקר הדין מותר להדליק נר עמו, וכך פסק הרמ"א[41] , אך מ"מ כתבו שהעולם נהגו כך איסור[42] , שכך נהגו החסידים הראשונים[43], ואף לדעתם אין איסור להשהותם בביתו[44].

שמן מקטניות בכלל האיסור אף לדעת פוסקים ספרדיים

אף בפוסקים הספרדים מצינו שהחמיר שבשמן העשוי מקטניות [שמן שומשומין], כיון שמצוי בהם גרעיני חטים, וחששו לחמץ שיווצר כתוצאה ממגע שלהם עם מים[45].  בשנת תרס"ח כאשר רבי דוד בן שמעון הביא לדפוס במצרים את ספרו "שער המפקד" כותב 'שמן שומשומין רוב התלמידי חכמים אשר בירושלים ת"ו המהדרים אינן אוכלים אותו אבל מדליקין בו ואין מחמירין גם בהדלקה כיון דרוב ההמון אוכלים אותו' ומוסיף "שטעמן ונימוקן של רוב התלמידי חכמים שבירושלים הנמנעים מאכילת שמן שומשומין היינו משום דחיישי לחששת חוזר וניעור שהגם שלדעת מרן בסי' תמ"ז סעיף ד' פסק דדבר שנתערב קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ובהך שמן שומשמין דשכיחי בהו חטי דגן ונתערבו עם השמן בעת טחינתן, הא נתבטלו בכמה אלף אלפים ידייג ואנן דאתכא דמרן סמכינן שרי לן מדינא באכילה בפסח, דמהאי טעמא אין כח בידינו לאסור אכילתו על המון העם כיון דמן הדין מותר ועומד הוא אלא דלהתלמידי חכמים המיישרים אורחותם לפני ולפנים וכו' נהגו שלא לאוכלו אכן לענין הדלקת הנר ממנו גם המהדרים הנזכרים, רבנן דשרו משתא להדלקה מיהא והבן דלא להוסיף עלה'.

למעשה הוא מוסיף לספר 'שאע"פ שכתבו רבנן דהמוני העם אוכלים שמן שומשומין הן עתה בדורותינו אלה אשריהם ישראל לא נמצא גם אחד מהמוני עם בירושלים ת"ו שיאכל שמן שומשומין בפסח כלל וכלל לא ואוירא דארץ ישראל מחכים וכמעט נתפשט, איסורו בעיר הקודש ק"ו ירושלים כעם ככהן לאכילה מיהא כאשר ראיתי בירושלים מנעורי ועד היום ולהדלקה אינני יודע אם ימצא איזה איש שמדליק בו ולפי הנשמע שמתרחקין ממנו לגמרי שמחזיקין אותו לחמץ'. נמוק נוסף בפיו 'בהיות שרבים בתי הטחנה לשמן שומשומין הם בקרב העיר פנימה ועיניהם רואים את הכל ויבדלו ממנו' והרי רשימת קהילות שמצאנו בספר את מנהגם לגבי שמן שומשמין.

בידינו עדויות שונות על מנהגי הספרדים שהחמירו בקהילותיהם שלא להשתמש בשמן שומשומין. רבי חיים פאלאגי[46] מספר על מנהג קהילתו איזמיר 'נהגו איסור שלא להסתפק בשמן שומשומין לא לאכילה ולא להדליק',  לעומת זאת ה'זכר דבר'[47] כותב שבאזמיר נהגו לאכול שמן שומשומין, ואף שכתב שמרתחין אותו תחילה על גבי האש היינו משום חשש מי פירות עם מים אבל משום חשש חימוץ שבשומשומין נראה דאין חוששין כלל'.

בעל 'חכמה ומוסר'[48] כתב ע"פ המהר"ש לאנידו וכבר נהגו בארם צובא שלא לאוכלו אבל מותר להשהותו דלא כמו שכתב בספר ברכת אליהו להתיר. אף רבה של חברון רבי אליהו סלימאן מני  מציין בספרו 'זכרונות אליהו': 'אין אדם אוכל שמן שומשומים'[49].

לעומת זאת היו מחכמי ספרד שהתירו שמן זה, כיון שלדעתם אף אם היה שם גרגר חיטה לא אומרים בו 'חוזר וניעור' כאשר יבוא במגע עם מים לאחר טחינתו[50]. וכך נהגו במצרים בקושטא ובשלוניקי להקל ולהשתמש בשמן שומשומין[51].

שמן או יין שרף העשוי מקטניות שביררו אותם קודם הפסח

שמן או יין שרף העשוי מקטניות כשביררו את הקטניות קודם הפסח, כתבו האחרונים לפי שיש כאן מעשה המוכיח שיודע האיסור . ואין לחשוש למראית עין ושיחליפו ביין שרף של חמץ כיון שמצוי של היתר, ולא יתלו בשל איסור[52].

וכך מצינו שכאשר החלו בגלילות פולין להפיק שמן מקטניות שונים הובא הדבר לפני מברעזאן המביא בתשובתו ח"א סימן קפג "כמה רבנים מפקפקין שמדברי הרמ"א תנ"ג משמע שאין היתר רק להדליק שמן מקטניות אבל באכילה אסור ויען כי הוא הדחק ומניעת שמחת יו"ט כי עיקר מאכלם בכל הגליל רק השמן הזה כל שומן הוא גדול וכמה רבנים הנהיגו היתר", והוא מצטרף אליהם בהביאו מדברי רבי שלמה קלוגר 'שבעל בית שמואל אחרון נהג לברר קודם פסח כוסמין ולטחון ולאפות מצות לפסח שגזירת קטניות לא שייך אלא בגוונא דאסור בחמשה מינים אבל מה דשרי בחמשת מיני דגן לא יהא טפל חמור מן העיקר ובהקדמת שו"ת טום טעם ודעת מהדורא קמא הוסיף לחזק ההיתר שבקהילת ראווא נהגו כל החסידים בזה'.

עיקר ההיתר דמהרש"ם מבוסס על שו"ע הרב שמשמע מדבריו שלא גזרו איסור קטניות רק כשנפל עליהן מים בענין כשיוצא בזה בחמשת מיני דגן אסור מעיקר הדין. והאריך להביא הרבה סימוכין מכמה מקומות 'דלא יהא הטפל חמור מהעיקר וכשלא בא עליהן מים מותר ומשום הכי השמן הנעשה בהכשר מגרעיני הראפס לפסח מותר'. אף רבי חנוך איגעש התיר בספרו ה'מרחשת'[53]  לאכול שמן קטניות, לאחר שיבררו את הגרעינים מהם עושים את השמן, כך שלא תהיה בהם תבואה מעורבת, ואם אפשר טוב יותר שיחלטו את הגרעינים מהם עושים את השמן ברותחין ויזהרו בהם כמו באפית מצה.

לעומת זאת בעל ה'אבני נזר' אסר להשתמש בשמן קניות אף  כשלא נפלו מים על הגרעינים[54], ובסיום תשובתו הוא כותב 'וכן המנהג בכל מקום לאסור ולית דין צריך בושש'.

כהמשך למאמר זה ראה מאמר נוסף בענין הויכוח ההיסטורי אודות שמן שומשמין לפני כ100 שנה.


[1]. ראה פסחים לה ע"א.

[2]. רמב"ם חמץ ומצה פ"ה ה"א. ועי' מכילתא בא פסחא פ"ח האורז והדוחן והפרגין והקטניות והשומשמין.

[3]. שם פסחים לה ע"א.

[4]. ספר הסמ"ק נתחבר על ידי רבינו יצחק ב"ר יוסף מקורבייל (קורביל) שהיה מחכמי צרפת בסוף תקופת בעלי התוספות. נולד בערך בשנת ד"א תתק"ע (1210) ונפטר בערך בשנת ה"א מ' (1280), והיה תלמידו וחתנו של ר' יחיאל מפריז. כונה גם 'ר' יצחק בעל החוטם'. היה בן דורו הצעיר של ר' משה מקוצי. הספר הפך לאחד מספרי ההלכה הנפוצים ביותר באשכנז לפני עידן הדפוס, וחכמי דורו והדורות הבאים הרבו להשתמש בו ולהגיה את הגהותיהם על גליונותיו. בעיקר נתפרסמו הגהות רבנו פרץ ב"ר אליהו, בן עירו [פריז שבצרפת] של רבינו יצחק מקורבייל. רבינו פרץ היה צעיר ממנו (נפטר בערך בשנת ה"א ס' – 1300). הגהות רבינו פרץ שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסמ"ק, וכמה מהן אף חדרו במשך הזמן לתוך הטקסט עצמו. רבנו פרץ עמד בראש ישיבה גדולה שממנה יצאו קבצי תוספות חשובים, והוא נחשב מחותמי תקופת בעלי התוספות. הסמ"ק והגהות רבנו פרץ מצוטטים פעמים רבות מאוד על ידי פוסקי הדורות..

[5]. ארחות חיים סי' נה וכלבו ז ב ומרדכי פסחים סי' תקפח. ובהגהות מיימוניות [דפוס קושטא] (פ"ה ה"א) כתב 'הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאוירא, אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור (עי' פסחים נ:) וכו'. ויש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפירש רב סעדיה גאון', עכ"ל, והאריך שם בטעם האיסור ודבריו הובאו בבית יוסף סי' תנג.

[6]. הגהות רבינו פרץ לסמ"ק שם.

[7]. המכתם וריטב"א פסחים לה ע"א, הגהמ"י שם, טור תנג, פרי חדש, ‏אורח חיים סי' תנ"ג סק"א..

[8]. ‏פירוש רבינו מנוח על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ה ה"א), בשם ספר המנהגות. וראה במהר"ם חלאוה שם לה ע"א שכתב בשם חכמי הצרפתים, שלא אמרו שאין באים לידי חימוץ אלא אורז ודוחן, אבל שאר מינים אסורים, וכלל נתנו לדבריהם כל שנתפח בבישולו אסור לבשלו בפסח, שקצת חמץ יש בו. ועי"ש שמחלק בין אורז שקורין מי"ל, ודוחן שקורין מני"ץ, לבין מה שקורין ארוז, ודחה שלא נקטו מינים אלו אלא לרבותא אע"פ שקרובים למין דגן [ועיין בערוך השולחן]. ועיין בשו"ת צמח צדק החדש או"ח סי' נו בשם אחרונים בדעת התוס' שם שסוברים שעדשים באים לידי חימוץ קצת.

[9]. שם.  ועיין במגן אברהם סימן קלא, סקי"ד ובבאר היטב שם סי"ז, בשם המהרי"ל: "בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין, משום דדמי לאבלות המתגלגל. וראה המשנה בבאור הלכה, לשו"ע או"ח סימן תנג, שאומר שטעם זה של רבינו מנוח הוא טעם קלוש. [וראה בשו"ת בית מרדכי להרב מרדכי פוגלמן (ח"א סי' כט) שהוכיח מדברי הקדמונים  שבאשכנז וצרפת שבימי רש"י ותלמידיו בעלי התוספות היה נהוג שלא לאכול קטניות בחגים ובראשי חדשים, ראה מאמרינו בגליון חודש אדר שנה זו]. אמנם בר"ש מפלייש בפירושו לפיוט 'אלוקי הרוחות' שהובא באו"ז ח"ב סי' רנו בשם השאלתות שכתב שמותר לבשל קטניות בין בפסח בין בשאר יום טוב, [וכעי"ז כתב שם  בשם רבינו יהודה] וכ"כ בספר הפרדס סי' קלח ובתש"ר סוף הל' פסח, ונראה מדבריהם שהיה מנהג שלא לאכלם אף בשאר יום טוב.

[10]. רבינו מנוח שם שכתב שיש מין קטניות הנקרא "ויצאש", והוא מגרגרים של חטה שנשתנו בתבניתם וטבעם – ונראים כמיני זרעונים – על כן אסרו כל קטניות. וראה גם בהגהות סמ"ק שם שכתב שלא התירו בגמרא אורז אלא בימיהם, שהיו בקיאים באיסור והיתר, מה שאין כן בדורות האחרונים יש לגזור, לפי שאינם בני תורה.

 ו‏בביאור הלכה סימן תנ"ג.

[11]. חק יעקב, אות ה.

[12]. שם סימן תנג.

[13]. אמנם, ראה באבני נזר (או"ח סי' שעג) שניסה לתת הגדרות בוטניות לאיסור כמו "כל מה שגדל בשרביטין.

[14]. ראה ארחות חיים (ספינקא) לשו"ע או"ח סי' תנג ומהרש"ם שהובא לקמן, , שו"ת אבני נזר סי' לג, דברי יששכר סי' לג, שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קעז. ראה תרומת הדשן שם, שו"ע הרב סי' תנג סעיף ג. ובבספר בית שלמה מסקאלא ח"א סי' קעז ובספר מלמד להועיל סי' פז, שדרך הפוסקים באשכנז לכנות בשם שומשמין את המין הנקרא 'מאהן'

[15]. ראה רמב"ם הל' כלאי זרעים פ"א ה"ח, שו"ע יו"ד סי' רצז סעיף ג.

[16]. ראה רמב"ם, הל' כלאיים פ"א ה"ח, שו"ע יו"ד סי' רצז סעיף ג.

[17]. תרומת הדשן שם, שו"ע הרב סי' תנג סעיף ג. וראה בספר בית שלמה מסקאלא ח"א סי' קעז ובספר מלמד להועיל סי' פז, שדרך הפוסקים באשכנז לכנות בשם שומשמין את המין הנקרא 'מאהן'.

[18]. כך מפורש בדברי הגהות רבינו פרץ שציטטנו לעיל ובהגהות מיימניות שהבאנו לעיל. וראה עוד בר"ש מפלייש באו"ז ח"ב סי' רנו בשם מורו ושכן נהגו רבים, וכ"כ במגדל עוז חמץ ומצה שם בשם רבו הרשב"א.

[19]. טור או"ח סימן תנג.

[20]. שם לה ע"א.

[21]. ראה כעין זה במאמר חמץ להרשב"ץ ושו"ת רשב"ש סי' צ, וכן נראה משו"ת הרא"ש כלל יט סי' כא. אמנם בבית דוד הל' פסח סי' ריו כתב שיש כמה מיני קטניות שאין אוכלים בשאלוניקי, ובארץ חיים סתאון שכן נהגו הספרדים בצפת. ועיין בפרי חדש סי'תנג שמצאו חטה באורז אחר שנבדק ג' פעמים ומאז לא אכלוה בפסח, ושם תמז ס"ק ה על שמן שומשמין שמצוי בהם גרעיני חטים.

[22]. רבי יעקב בן משה מולין. נקרא גם מהר"י סגל. נולד במגנצה בסביבות שנת ה'ק"ך (1360) ונפטר בוורמייזה בשנת ה'קפ"ז (1427).

[23]. סימן כ"ה‏.

[24]. תרומת הדשן סי' קיג, הגהות מנהגים טירנא אות פה. ובאגור סי' תשמה כתב שכן נהגו חסידי אשכנז. וראה קונטרס טוב עין להחיד"א, [הובא בשע"ת תנג ס"ק א] שכתב ש[אשכנזי] המיקל הוא בכלל פורץ גדר. אמנם ראה במור וקציעה [לרבי יעקב עמדין] סי' תנג בשם אבין החכם צבי, ובספרו שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמז, שהובא בשע"ת תנג ס"ק א, שקראו תיגר על מנהג זה, עי"ש. ובשו"ת חתם סופר סי' קכב לימד זכות על המתירים במקום שיכולים לבא לידי קלקול ע"י אפיית הרבה מצות בלא שימור כראוי. וראה בארוכה בשו"ת זכר יהוסף להרי"ז שטרן, ח"ג סי' קנז בשם כמה אחרונים.

[25]. שו"ע סי' תנג סעיף א.

[26]. הגהות מיימוניות שם ראה לעיל.

[27]. סי' רנט.

[28]. סי' תנג.

[29]. שו"ע הרב תנג ה, וכ"נ מתרומת הדשן סי' קיג. ובטור שם כתב קרא לאיסור קטניות – 'איסור קטניות בתבשיל'. ראה דברי יששכר (סי' לג) שהתיר שומשמין שלא נתנו עליהם מים

[30]. חיי אדם כלל קכז א. וראה פמ"ג תמד א"א ס"ק ב, שכתב להתיר מצות מקטניות בערב פסח, ובשו"ת יד יוסף סי' כה הבין מדבריו שאף בפסח מותר. ועי' שו"ת באר יצחק סי' יא שנהגו לאפות מהם מצות אף בלא שימור, אם בירר אותם קודם, ע"פ סוכה טו ע"א שלא גזרו כשיש מעשה המוכיח שיודע האיסור. ובשו"ת מהר"ם שיק סי' רנא התיר לצורך חולה לבשלם במי פירות.

[31]. הקדמת שו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא.

[32]. שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סוס"י ק, ועי"ש ד"ה ולענין ושם ח"א ד"ה והנה מדברי.

[33]. תרומת הדשן סי' קיג, וראה שו"ת באר יצחק סי' יא שביאר כך את  דבריו

[34]. סי' תנג סעיף א שכתב דוקא להדליק מותר, וראה בנשמת אדם סי' לב, שכתב ע"פ תוס' פסחים כד ב ד"ה אלא שאף יין שרף הנעשה מקטניות אסור, ואף על פי שאינם אלא מי פירות וזיעה בלבד.

[35]. שו"ת מהרי"ל סי' כה ובמנהגי מהרי"ל שהוא מין קטניות, תרומת הדשן שם.

[36]. שו"ת בית שערים (בלום) או"ח סי' רטו ומרחשת ח"א סי' ג.

[37]. שם בתה"ד, ושו"ת בית שלמה ח"א סי' קעז ומרחשת שם. ובבית שלמה שם הוסיף שאע"פ שאינם בכלל קטניות לענין כלאים נאסרו בגזרה זו. ובבית שערים שם כתב ששמן חמניות אינו בכלל גזירת קטניות לפי שאין עושים ממנו מעשה קדרה ולא פת ואינו גדל בשרביטין ואין צורתו כדגן.

[38]. סי' צז.

[39]. שם.

[40]. שו"ת מהרי"ל סי' כה לגבי שמן קנבוס.

[41]. סי' תנג סעיף א.

[42]. תרומת הדשן שם.

[43]. מהרי"ל שם.

[44]. תרומת הדשן ורמ"א שם. אמנם בלקט יושר עמ' 74 כתב בשם מהר"ר שלום שיש לבער את השמן הזה. וכ"כ בברכי יוסף סי' תנג בשם מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה (שער ו' סי' ד).

[45]. פרי חדש לרבי חזקיה די סילאוה סי' תמז סק"ה, וכן פסק ר' יעקב חאגיז [הלכות קטנות, ח"א, סי' ק"ג], וכ"כ החיד"א ור' חיים פאלאג'י (לב חיים ח"ב סי' צב), והשדי חמד מערכת חמץ ומצה ו' בשמם.

[46]. לב חיים ח"ב סימן צב.

[47]. דף ד אות ב.

[48]. דף קסט אות חן.

[49]. והוסיפו שם בטעם הדבר שנראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור בטעמו, ומיהו אפשר דשמן שומשומין אינו נקרא טעמו אלא ממשו לפי שהחטה כשנכתשת היא גופא עצמו נעשית כמו קמח ומתערבת בשמן והוא ממשו.

[50]. רבי משה בן חביב בעל כפות תמרים ומרבני ירושלים בספרו קול גדול (סי' כב) שכתב שכך נהגו מקצת פרושים, וחומרא יתירה היא, וכ"כ רבי מרדכי הלוי בתשובות דרכי נועם (או"ח סי' ו).

[51]. לגבי מצרים ראה ספר נהר מצרים, ומהר"ח מודעי בהגהותיו בספר "בירך משה" דף קנא ע"ג, ורבי יעקב כולי בספרו 'מעם לועז' לגבי קושטא, ולגבי שאלוניקי ראה שלחן גבוה סימן תרמז ס"ק כ"ז.

[52]. שו"ת באר יצחק סי' יא, ועי' שו"ת עמק הלכה סי' קלד, שהובא בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סוף סי' ו שכתב להקל ביין שרף לפי שאין חוששים למראית עין ושיחליפו ביין שרף של חמץ כיון שמצוי של היתר, ולא יתלו בשל איסור.

[53]. סי' ג.

[54]. אבני נזר ח"א סימן שעג.

הגב על הנושא

לתחילת הדף